מתחם תחנת ההשנאה(בגרמנית: Umspannwerk) הוא מתקן שבו ממירים חשמל מרמת מתח אחת לאחרת.
תחנות הכוח מזינות את רשת החשמל במתח גבוה מאוד – למשל 110 אלף וולט (110kV) או יותר – משום שכך ניתן להעבירו למרחקים ארוכים תוך אובדן אנרגיה קטן יחסית. כדי שניתן יהיה להשתמש בחשמל בבתים ובעסקים, יש להנמיך את המתח, מה שמתבצע בתחנות השנאה שבהם מותאם המתח ומופץ לאזורים ברשת שבהם נצרך החשמל. המוזיאון לחשמל ולחיים (Museum Strom und Leben) שוכן בתוך תחנת השנאה ההיסטורית של רקלינגהאוזן, שנבנתה בשנת 1928 והוא מספר על התפתחות השימוש בחשמל והשפעתו על חיי היום־יום. השם „Umspannwerk Recklinghausen“ נשמר – והוא מזכיר את השימוש המקורי של המבנה, שבו הומר החשמל ונשלח לבתי התושבים.
רפובליקת ויימאר – הדמוקרטיה הראשונה של גרמניה (1919–1933)
רפובליקת ויימאר Weimar Republic התקיימה בגרמניה בין השנים 1919–1933. היא נולדה מתוך התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה והמהפכה הגרמנית של 1918–1919, שהביאה לקריסת הקיסרות של וילהלם השני ולהכרזת רפובליקה דמוקרטית. האספה המכוננת התכנסה בעיר ויימאר, ושם נוסחה חוקה חדשה שנחשבה מתקדמת במיוחד לזמנה. החוקה קבעה כי גרמניה תהיה מדינה רפובליקנית עם נשיא נבחר, קנצלר ממשלה ופרלמנט דו-בתי, והעניקה זכויות פוליטיות לאזרחיה, זכות בחירה לנשים ולגברים מגיל 20, משאלי עם ויוזמות חקיקה אזרחיות. לצד הישגים אלה, התמודדה הרפובליקה עם אתגרים חמורים. בשנותיה הראשונות חוותה גרמניה אינפלציה קיצונית ומשברים פוליטיים, לצד ניסיונות הפיכה של גורמים קיצוניים משמאל ומימין. באמצע שנות ה־20 הגיעו שנות "הזהב" – תקופה קצרה של יציבות יחסית, שגשוג כלכלי ופריחה תרבותית, במיוחד בברלין. אולם המשבר הכלכלי העולמי של 1929 הביא להתמוטטות הכלכלה ולעלייה דרמטית באבטלה, מה שפגע באמון הציבור במוסדות הדמוקרטיה.
חולשה מרכזית של החוקה הייתה בסעיף שאִפשר לנשיא למשול באמצעות צווים בזמן חירום. מנגנון זה נועד להיות זמני, אך בפועל שימש שוב ושוב לעקיפת הרייכסטאג ולערעור היציבות הפרלמנטרית. המתח בין המערכת הדמוקרטית לבין השימוש הרחב בסמכויות חירום יצר קרקע נוחה לכוחות אנטי-דמוקרטיים. בתחילת שנות ה־30 התחזקו המפלגות הקיצוניות – הקומוניסטים מצד אחד והנאציונל סוציאליסטים – הנאצים – מצד שני. האכזבה מהדמוקרטיה, בצירוף המשבר הכלכלי והחברתי, סללה את הדרך לעליית אדולף היטלר לשלטון. בינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר, ובאמצעות צווים נשיאותיים ו"החוק המסמיך" פורקה המערכת החוקתית הדמוקרטית. בכך בא הקץ לרפובליקת ויימאר, והחלה התקופה הנאצית.
החוקה והשיטה: משטר חצי־נשיאותי
ב־11 באוגוסט 1919 הוחלה במהלך פורץ דרך חוקה חדשה לגרמניה. היא יצרה משטר פדרלי וחצי־נשיאותי: בית תחתון—הרייכסטאג Reichstag—נבחר בשיטת ייצוג יחסי, והבית העליון—הרייכסראט Reichsrat—ייצג את המדינות הפדרליות. הנשיא, שנבחר ישירות ל־7 שנים, כלל סמכויות חירום רחבות תחת סעיף 48 שאיפשר לו לשלול זכויות אזרחיות ולהטיל שלטון ריכוזי בעת משבר.
משברים כלכליים ופוליטיים
הרפובליקה נולדה בתקופה שבה היה עליה לעמוד בפערון חובות ענקיים על פי חוזה ורסאי Versailler Vertrag שסיים את מלחמת העולם הראשונה וחייב את גרמניה בתשלום פיצוי כמעצמה מובסת. זה גרם להדפסת כסף מסיבית ולהיפראינפלציה שהגיעה לשיא בשנת 1923. מערכת המפלגות הייתה מאוד מורכבת. החל מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) מפלגה עממית הקיימת גם היום, דרך המרכז Zentrum ועד הקומוניסטים Kommunistische Partei Deutschlands (KPD) והמפלגות השמרניות Deutschnationale Volkspartei (DNVP). קואליציות רבות נשברו מהר, והציבור איבד אמון בשיטה הפוליטית.
שיא התרבות והיצירה
למרות המשברים, זכתה רפובליקת ויימאר לתקופה של פריחה תרבותית יוצאת דופן: זוהי תקופה שמקשרת לעיתים בין תרבות ראוותנית, חדשנות ופולקלור עירוני: בתי ריקודים, אופנה פורצת דרך, התפתחות האמנות וסגנון האר – דקו Art Deco, בית הספר ותנועת הבאוהאוס Bauhaus, ורוח ליברליזם כללית שאפיינה את תקופת הרפובליקה, המזוהה כתקופה שבה "גרמניה רקדה כמו מעולם לא רקדה" — אווירה של חירות רגעית, תענוגות וחיפוש זהות חדשה. אך לצד כל זאת התאפיינה התקופה גם באלימות פוליטית קשה, נסיונות הפיכה כושלים ורציחות של מנהיגים פוליטיים קיצוניים.
שקיעה והתמוטטות
המשבר הכלכלי שעלה שוב בעקבות המשבר העולמי של 1929 גרם לשבירת הממשלה. קנצלר כמו היינריך ברונינג Heinrich Brüning פעל באמצעות צווי חירום נשיאותיים (סעיף 48), תוך עקיפת הרייכסטאג Reichstag.
ב־1933 מינה הנשיא פאול פון הינדנבורג Paul von Hindenburg את אדולף היטלר Adolf Hitler כקנצלר, עיקר הסמכויות עוברות אליו, ו־חוק ההסמכה ממרץ אותה שנה מעביר את השלטון לידיים נאציות, ובאופן מעשי מביא לסיומה של רפובליקת ויימאר.
מורשתה של רפובליקת וואימאר
למרות קיומה הקצר — פחות מ־15 שנה — היא הותירה חותם של לקחים חשובים גם בתקופה שאחרי נפילת גרמניה הנאצית. החוקה שהונהגה השפיעה במידה רבה על חקיקתם של חוקי היסוד של גרמניה Grundgesetz משעת 1949, שמטרתם להעניק מעמד מיוחד ולהגן על העקרונות דמוקרטיים. כמו כן, התקופה משמשת דוגמה לאיכותן של דמוקרטיות צעירות – הן עשויות לפעול, לפרוח, ואף להיכשל אל מול לחצים כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים. כותבים מודרניים דנים בה בדגש על הקשר לעידן הנוכחי, והזהירו מפני התעצמות הקיצוניות הפוליטית בחברה מודרנית.
העיר ויימאר מצדיקה בהחלט ביקור ומומלץ מאוד לבלות בה לפחות יום מלא אחד. בעת ביקור בעיר ויימאר אנו ממליצים להקדיש זמן לצד ייעדים רבים המומלצים בעיר גם למוזיאון העוסק בעיר כמקום הווסדה של הרפובליקה קצרת הימים.
ויימאר, עיר הרוח, האמנות והדרמה של גרמניה, מהווה יעד אידיאלי למטיילים המתעניינים בהיסטוריה, באמנות ובתרבות. העיר נגישה בקלות ברכבת, ומומלץ לשהות בה לפחות יום מלא (או שניים) כדי להיחשף לשפע הסיפורים, ולמורשת החשובה שלה. השפעתה של העיר על התרבות, ההיסטוריה והזהות הגרמנית גדולה מאוד. כאן נולדו רעיונות פוליטיים ויצירות תרבותיות ששינו את פני גרמניה וחלקם אף את אירופה כולה – מהקלאסיקה הספרותית של גתה ושילר דרך בית הספר לבאוהאוס והרפובליקה הראשונה של גרמניה, ועד מחנה הריכוז המעיד על נקודת השפל של ההיסטוריה הגרמנית ושל התרבות האנושית. ויימאר מדברת בקול רם על חירות, יצירה ואחריות היסטורית. ההיצע התרבותי, לצד אפשרויות קולינריות מגוונות, גלריות וחנויות מיוחדות, משרה תחושה של עיר גדולה ומלאת חיים, אף על פי שהעיירה בלב תורינגיה מונה כ- 65 אלף תושבים בלבד. העיר נוחה להליכה רגלית, מלאה גנים, אתרי תרבות ומוזיאונים – שילוב אידיאלי לטיול מהנה ומעשיר.
גתה ושילר, פסליהם במרכז העיר ואימאר
מגתה ועד הבאוהאוס
ויימאר מוכרת בעולם כעירם של יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך שילר – שני עמודי התווך של הספרות הגרמנית. שניהם חיו ופעלו בעיר במאה ה־18, ובתיהם הפכו למוזיאונים מבוקרים עד היום. תחת חסותם של דוכסי סקסוניה־ויימאר, הפכה העיר למוקד תרבותי מהמעלה הראשונה, מה שהעניק לה את הכינוי "אתונה של הצפון".
הפגנה בקלן על גדות הריין נגד התחזקות הימין הקיצוני בגרמניה, ינואר 2024
תושבי קלן ואיזור הריין (המכונים אנשי הריינלנד, הריינלנדרים) נחשבים לאנשים פתוחים, חמים וידידותיים, בניגוד לתושבי איזורים אחרים בגרמניה. ביטוי לכך הוא הקרנבל הצבעוני של קלן שמתקיים בכל שנה בחודש פברואר, שבו המסיבה, הצחוקים והשמחה תופסים מקום מרכזי – אם כי, עם קצת עזרה של בירה ואלכוהול. תושבי העיר גאים בעירם ומרבים להדגיש את הייחוד שלה מול ערים גרמניות אחרות. אווירת הסובלנות, “חיה ותן לחיות” מאוד בולטת, עם קבלת השונה. השונה מקבל את מרכז הבמה ביום חגו: קלן נחשבת לאחת הערים המרכזיות והפתוחות ביותר לקהילה הלהט“בית בגרמניה ואף באירופה. כבר משנות השבעים העיר פיתחה סצנה גאה פעילה, וכיום היא בית לקהילה גדולה ותוססת. כל שנה מתקיים בקלן ה CSD – Christopher Street Day, מצעד הגאווה מהגדולים באירופה, שמושך מאות אלפי משתתפים ותיירים. רובע ברמודה (Bermuda-Dreieck) באזור רחוב ריכרד־וולף מציע ריכוז גבוה של ברים, מועדונים ובתי קפה גאים. גם מוסדות התרבות, כמו התיאטראות והמוזיאונים, נוטים לאמץ תכנים ויוזמות גאות, מה שמחזק את מעמדה של קלן כמעוז חשוב לקהילה ההומו־לסבית.
למרות שבאופן כללי בחרנו להמתקד ביעדים מרתקים בגרמניה שלרוב נמצאים בשולי היעדים הידועים והתיירות ההמונית, החלטנו לכלול בין ההמלצות שלנו גם את איזור בוואריה הגבוה (Oberbayern) על גבול אוסטריה ואת סביבתה של העיירה הקטנה בלב ליבו של הנוף האלפיני המרתק. למרות (ואולי דווקא בגלל) מאות אלפי המבקרים המציפים כאן מידי שנה מספר קטן של אתרים בסביבתה החלטנו לכלול את הסביבה בין היעדים שלנו, ולהראות שעם תכנון מוקפד ניתן בהחלט להגיע לביקור מהנה הרחק מנחילי התיירות ולבחור בנתיבים עם ממסלולי הליכה יפיפיים שבהם תצעדו כמעט לבד בנוף עוצר נשימה.
ממש בצמוד לרחוב החנויות המרכזי שבמרכז העיר ניתן לבקר בקתדרלה של אסן, שהיתה לאורך כמעט 1.000 שנים מקום מושבו של הפראונשטיפט (Frauenstift Essen). המונח "פראונשטיפט" מתאר מעיין מוסד נוצרי לנשים, הדומה למנזר. "קרן כנסייתית לנשים אצילות". נשות השטיפט לא חיו לפי כללי הנזירות הנוקשים של מנזרים אחרים. הכניסה למוסד לא חייבה נדרים, אלא הייתה בחירה לחיות במסגרת קהילתית בעלת אורח חיים דתי. תפקידן העיקרי של הנשים בקהילה זו היה התפילה למען נשמות המתים ובקשת חסדו ותמיכתו של האל עבור החיים. המוסד הוקם בשנת 852, על ידי הבישוף אלטהיידיס מהילדסהיים. אלטהיידיס נקבר במקום לאחר מותו בשנת 874. המוסד העניק לנשים השכלה, השפעה פוליטית ואפשרות לחיים עצמאיים יחסית. מאמצע המאה ה-10 נהנתה קהילת הנשים מתמיכתו של בית המלוכה שהעניק לה זכויות מיוחדות ואדמות נרחבות. קשרי המשפחה ההדוקים בין הגבירות המנהלות את המוסד לבין שושלת הקיסרות תרמו לתור הזהב של המנזר באסן, שנמשך עד אמצע המאה ה-11. הנשים יזמו את הקמתם של מבנים מפוארים והזמינו יצירות אמנות יקרות ערך, שרבות מהן עדיין נחשבות לחלק מאוצרות הכנסייה וניתן לראות אותם במוזיאון המרשים לצד הקתדרלה.
החיים בשטיפט
הפעילות המרכזית כללה תפילה יומית משותפת במסגרת מקהלת הכנסייה וכן תפילות סדירות למען נשמות המתים. הנשים יכלו לעזוב את המוסד בכל עת, בין אם כדי לשוב למשפחתן ובין אם כדי להינשא. עם הזמן, המקום הפך למוקד דתי ותרבותי חשוב, והקתדרלה הקשורה אליו ממשיכה להעיד על גדולתו.
סופו של השטיפט
המנזר בוטל בשנת 1803 במסגרת הרפורמות של נפוליאון, אך אוצרותיו: יצירות האמנות והפריטים הדתיים נשארו רכושה הקתדרלה של אסן.
בין השנים 1524 ל-1526 יצאו האיכרים בחלקים מגרמניה אוסטריה ושוויץ (של היום) למלחמה נגד האצולה. הם דרשו זכויות רבות יותר וביטול של עבדות הצמיתים. אך ניסיון המרד הסתיים במפלה עקובה מדם.
רקע
סביב שנת 1.500 כ-80% מהאוכלוסייה היו איכרים, כ-3% היו אצילים, ושאר האוכלוסייה חיה בערים. קבוצת האיכרים נשאה באמצעות מיסים כבדים בנטל קיום הכלכלה של המדינה ומימנו את האצולה ואת הממסד הדתי בשעה שהם עצמם היו הקבוצה הגדולה באוכלוסייה אך חסרי כל זכויות פוליטיות. במאה ה- 15 סבלה אירופה ממגפות ובצורות שהובילו למשברים כלכליים קשים והפכו את חייהם של מעמד האיכרים לבלתי אפשריים.
מתחים בין האיכרים לאדונים
האיכרים נאלצים למסור חלק גדול מהיבול ומהכנסותיהם, ובנוסף לכך גם לבצע שירותים, עבודות מלאכה עבור האצולה. נותר להם מעט מאוד למחייתם. מעיק במיוחד היה המס המכונה "מס המוות": כאשר איכר נפטר, משפחתו מחויבת למסור לאדון האחוזה את הבגד הטוב ביותר ואת חיית המשק הטובה ביותר. עול זה מוטט משפחות איכרים רבות. איכרים רבים חיים כ"צמיתים", כלומר: הם כפופים לאדון הקרקע ומחויבים לציית לו. אסור להם לשנות את מקום מגוריהם ללא רשות האדון, והם אינם חופשיים לבחור את בני זוגם לנישואין. גם בבית המשפט האיכרים תמיד מפסידים ואת ענייני הקהילה שלהם הם אינם רשאים לנהל בעצמם.
השפעת מרטין לותר הרפורמציה
בשנת 1520 מפרסם הנזיר לשעבר ומבקר הכנסייה, מרטין לותר (Martin Luther), את משנתו "על חירותו של האדם הנוצרי". בין היתר נכתב שם: "אדם נוצרי הוא אדון חופשי על כל הדברים ואינו כפוף לאיש." דבריו אלה מחזקים רבים מהאיכרים בדרישתם לסיים את עבדות הצמיתות. אך מדובר באי־הבנה: לותר לא מדבר על החיים בעולם הזה, אלא על החיים לאחר המוות. ה"חירות" שאליה הוא מתכוון היא החירות הרוחנית של האדם שנגאל מחטאיו בפני אלוהים – לא חירות ממעמד הצמית. לותר סבר שאין לבסס דרישות גשמיות על כתבי הקודש. אף על פי שהוא הכיר בקשיים שמהם סובלים האיכרים, הוא עדיין סבר שעליהם לציית לאדוניהם.
השקפתו של הרפורמטור אולריך צווינגלי (Ulrich Zwingli) היתה אחרת.
המקרא לתפיתסו הוא הבסיס לחיים נוצריים – הן בעולם הזה והן בעולם הבא. אמנם השלטון בא מאת אלוהים, אך גם השלטון כפוף לחוקי המקרא. אם הוא מפר את החוקים האלה, יש לנתינים זכות להדיחו. צווינגלי השפיע רבות על האיכרים בדרום גרמניה ומכיוון שהחוק הקיים אינו מגן על האיכרים, הם מתחילים להתבסס על מה שהם מכנים "הזכות האלוהית" – גישה חדשנית שרואה בתנ"ך את ספר החוקים התקף.
שנים־עשר המאמרים
במרץ 1525 נפגשים נציגי קהילות איכרים מדרום גרמניה בעיר החופשית ממינגן (Memmingen). העיר נחשבת למעוז הרפורמציה – התנועה שהחל בה מרטין לותר ושואפת לשנות ולחדש את הכנסייה הקתולית. נציגי האיכרים מבקשים להנהיג את "הזכות האלוהית", ומנסחים את תלונותיהם ב־שנים־עשר מאמרים שבאמצעותם הם מתכוונים לבוא בדרישות כלפי השלטונות. אחד ממחברי המסמך הוא התאולוג כריסטוף שפלר (Christoph Schappeler), תלמידו של צווינגלי. אחד הסעיפים המרכזיים ב"שנים־עשר המאמרים" הוא כמובן ביטול הצמיתות. אך האיכרים דורשים גם את הזכות לבחור בעצמם את הכומר שלהם – כדי להבטיח שהוא ייצג באמת את האינטרסים שלהם. הם תובעים שיפור בתנאי המחיה, את הזכות לצוד ולדוג, להשתתף בכריתת יערות, ולבטל את שירותי העבודה הכפויה שהם מחויבים להעניק לאדונים.
תגובת האדונים היא של חוסר הבנה ואף לעג. מתוך תחושת עוצמה וביטחון, הם נסוגים אל החוק הישן ואינם מגלים שמץ של נכונות לפשרה.
קווי התפר והתחלת המלחמה
כך התבצרו הצדדים בעמדותיהם – והמלחמה פרצה. האיכרים התארגנו במה שנקרא "האופן", גדודים (Haufen): המונח מגיע מתחום הצבא, ומשמעותו יחידה עם חוקים ברורים ודרגות פיקוד. לכל גדוד היה גם דגל משלו. בתחילה, גדודי האיכרים שוטטו בארץ. הם בזזו מנזרים ותקפו טירות; בתחילה לא הייתה אלימות כלפי אנשים, אך זה השתנה באפריל 1525.
מהלך מלחמת האיכרים
ב-4 באפריל 1525, ליד העיירה לייפהיים (Leipheim) בשוואביה, פרץ הקרב הראשון שבו הובס הגדוד של לייפהיים. העיר לייפהיים נאלצה לשלם קנס, ומנהיגי הגדוד הוצאו להורג.
כמה ימים לאחר מכן, ב-16 באפריל 1525, תקפו איכרים מורדים את העיר ויינסברג (Weinsberg) מזרחית להיילברון (Heilbronn) והוציאו להורג את הגרף לודוויג פון הלפנשטיין (Graf Ludwig von Helfenstein) ואת מלוויו מחוץ לשערי העיר. עקב אירועים אלה, האצילים גייסו כוחות: מצד אחד עמדו צבאות האצילים המחוזיים ולצדם לוחמי בריתות צבאיות איזוריות ומצד שני עמדו גדודי האיכרים. מלחמת האיכרים החלה להתפשט לאיזורים נרחבים, והגיעה ליער השחור (Schwarzwald) ולאלזס (Elsass, היום בשטח צרפת). הקרבות לא התרחשו בו-זמנית בכל האזורים. באזורים מסוימים מלחמת האיכרים כבר הסתיימה, בעוד שבמקומות אחרים היא רק החלה. דוגמה לכך: קרב בובלינגן (Böblingen) הסתיים בתבוסת האיכרים ב-12 במאי, אך רק ב-23 במאי נאלצה פרייבורג (Freiburg) להצטרף למורדים. אי־התיאום הזה היה אחד הגורמים לתבוסת האיכרים, שכן האדונים יכלו לתקוף ולהביס גדודי האיכרים בזה אחר זה.
במאי 1525 התרחש בפרנקנהאוזן (Frankenhausen) אחד מהקרבות החשובים ביותר במלחמת האיכרים. כאן הובסו המורדים בראשות תומאס מינטצר (Thomas Müntzer) לחלוטין על ידי צבא של אצילים.
האיכרים היו חסרי ניסיון בלחימה, ובציודם הם נחותים לחלוטין לעומת האבירים. הם יוצאים למלחמה עם כלי עבודה שהוסבו ללחימה: עם מגלי דישה וקלשונים, לעומת שריונות, חרבות ותותחים של האצילים. אף על פי שהאיכרים מצליחים מדי פעם להשתלט על תותחים, הם אינם יודעים להפעילם כראוי. בנוסף, הם פחות מאורגנים, אינם מסכימים על מטרותיהם, וחסרה להם הנהגה מרכזית. בנוסף לכך, חילוקי הדעות בין הרפורמטורים יוצרים בלבול בקרב האיכרים: לותר מול צווינגלי – איזו דרך היא הנכונה? בסך הכל, היה להם כוח מועט מדי כדי לעמוד מול צבאותיו המקצועיים של השלטון.
תוצאות מלחמת האיכרים
תגובת האדונים הייתה אכזרית. רבים מהאיכרים הוצאו להורג ובנוסף, נאלצו רבים למסור את נשקם והוטלו עליהם קנסות פיצויים. במהלך מלחמת האיכרים איבדו כ-70,000 איכרים את חייהם.
עם זאת, מפני שהאדונים חששו מהתפרצויות מחודשות, הם ניאותו בחלק מהאזורים להיענות לדרישות האיכרים – למשל באזור אורטנאו (Ortenau) במסגרת "הסכם רנכן" (Renchener Vertrag). שם בוטלה הצמיתות, הוענקה חופש נישואין ובוטל מס המוות. כך שהמלחמה לא הייתה לחלוטין לשווא. עם זאת, השחרור הסופי של האיכרים התמהמה בכמעט 250 שנה נוספות. רק בשנת 1807 בוטלה הצמיתות בפרוסיה (Preußen) – בתקופת הכיבוש הצרפתי בראשות נפוליאון.
תומאס מונטצר
תומאס מינטצר (Thomas Müntzer) היה דמות מרכזית ורדיקלית בתקופת הרפורמציה במאה ה-16. הוא נולד ככל הנראה בעיר שולדהאו (Schmalkalden) שבתורינגיה.
הוא היה תיאולוג וכומר שהתנגד למערכת הכנסייתית הרשמית ולשלטון הפיאודלי. הוא קרא לשינוי חברתי עמוק, שכלל שוויון כלכלי וחברתי, והאמין שלעם יש זכות למרד נגד דיכוי ועוול. בניגוד למרטין לותר, שהדגיש בעיקר את החירות הרוחנית של האדם, מינטצר תמך במאבק פיזי וחברתי לשחרור האיכרים.
הוא היה מנהיג של המרד באזור טורינגיה ופרנקוניה, והשתתף בקרב החשוב בפרנקנהאוזן במאי 1525, שם הובסו המורדים. מינטצר נתפס על ידי כוחות האצולה, עונה והוצא להורג בשנת 1525 בעיר מולדה (Mühlhausen).
מינטצר נחשב לדמות סימבולית של המאבק החברתי והרדיקלי בתקופת הרפורמציה, שמייצג את הרצון לצדק ושוויון גם במחיר המאבק והאלימות.
"במונסטר או שיורד גשם, או שפעמוני הכנסיות מצלצלים – וכששני הדברים קורים בו זמנית, סימן שהיום יום ראשון."
אימרה עממית שמשקפת את האקלים הגשום ואת אופייה הקתולי הנוקשה של העיר באירוניה עצמית קלה.
מונסטר היא עיר ציורית בצפון-מערב גרמניה כשעתיים נסיעה מקלן, צפונית לחבל הרוהר. העיר שוכנת בלבו של חבל ווסטפאליה והיא מוקפת איזורים כפריים המכונים מונסטרלנד. זוהי עיר שידועה בגרמניה בזכות האוניברסיטה התוססת, ההיסטוריה העשירה שלה, שפע של אדריכלות גותית ורנסנסית, וגם בזכות היותה עיר האופניים של גרמניה עם רשת שבילי אופניים מפותחת.
מרכז העיר מונסטר נחרב כמעט כולו בהפצצות של מלחמת העולם השנייה, אבל מבקרים יוכלו לראות כאן מבנים היסטוריים רבים ששוחזרו בהשקעה אדירה עד לרמת הפרטים הכי קטנים. כנסיות מרשימות, שווקים ססגוניים, בתי קפה קטנים ונעימים, מוזיאונים מרשימים כמו מוזיאון פיקאסו או מוזיאון LWL לתרבות ואמנות (LWL-Museum für Kunst und Kultur), אגם האזה (Aasee), והטיילת המקיפה את העיר העתיקה בטבעת ירוקה.
בין האתרים הבולטים ביותר של מונסטר ניתן למנות את הקתדרלה (Der Dom) והשעון האסטרונומי העתיק שבתוכה, היכל השלום בבית הערייה העתיק, כנסיית למברטי עם שלל סיפוריה המעניינים (ראה בהמשך) הטיילת הירוקה המקיפה את מרכז העיר, ועוד…
פרינציפלמארקט בלב מונסטר
מונסטר נחשבת לבירת האופניים של גרמניה, ולא במקרה. בעיר מתגוררים כ־300 אלף תושבים, אך יש בה למעלה מחצי מליון זוגות אופניים. הניידות אינה רק פתרון נוח – היא חלק מהתרבות המקומית. העיר מישורית, ישנם מאות קילומטרים של שבילים ייעודיים, ורוב מרכז העיר סגור לתנועת כלי רכב פרטיים. העיר מדורגת בעקביות בראש דירוגי הערים הידידותיות לאופניים בגרמניה. במונסטר יש גם מערך חנייה מוסדר לאופניים: מומלץ מאוד לעשות ביקור קצר בחניון האופניים ממש על יד הכניסה הראשית של תחנת הרכבת. גם התיירים משתלבים בקלות – אפשר לשכור אופניים בחניון המוזכר ובמספר חנויות אופניים.
היה היה פעם רוזן… כך או אחרת מתחילה האגדה על הרוזן מגלייכן Gleichen. זו אגדה מוכרת היטב באוצר הסיפורים העממיים של תורינגיה, אך אין זו סתם אגדה על אהבה נכזבת וסודית — אלא סיפור די אמין אודות אציל מתורינגיה שחי עם שתי נשותיו בהסכמת הכנסייה הקתולית.
אז הנה האגדה בקצרה: הרוזן ארנסט מגלייכן יצא למסע צלב בארץ הקודש, ושם נפל בשבי. הוא שועבד בגני הסולטן, ושם הבחינה בו בת הסולטן מלכסאלה Melechsala והתאהבה מיד בשבוי הנאה. היא הציעה לסייעו לו להימלט, בתנאי שיינשא לה אך מאחר והוא כבר היה נשוי, סירב הרוזן בתחילה, אך לבסוף הסכים כשהבין שזו הדרך היחידה לחזור ולפגוש את משפחתו. בדרכם חזרה לאירופה, הצליח הרוזן להשיג ברומא את אישורו של האפיפיור לשאת אישה שנייה. לאחר מסע ארוך הגיע עם רעייתו החדשה אל טירת גלייכן — משכן המשפחה האצילית. הוא הותיר את בת הסולטן בעמק שלמרגלות הטירה ורכב לבדו אל הטירה, כדי להתייצב בפני אשתו הראשונה ולספר לה כיצד הצליח לחזור. מששבה וקיבלה אותו שמח ושלם בנפשו ובגופו, הסכימה אשתו לנישואים השניים וירדה עמו אל העמק. שם התחבקו שתי הנשים וחיו יחד בהרמוניה ובשמחה.
הרוזן ארנסט מגלייכן ושתי נשותיו
אמיתי או לא? עובדה היא שבקתדרלת ארפורט ניצב מצבת קבר של רוזן מגלייכן, שמצדדיו שתיים, שתיהן עוטות רעלה – סימן מובהק לנישואין בימי הביניים. האישה מימין עונדת כתר ולבושה פאר, מה שמעיד על מעמדה הגבוה לעומת האישה שמשמאל, שלבושה פשוט יותר.
אבל מי הוא אותו רוזן מגלייכן?
יש האומרים ארווין השני, אחרים טוענים שמדובר בבניו ארנסט השלישי או למברט השני, ויש האומרים — בנכדו, ארנסט הרביעי. לפי האגדה, מדובר ברוזן ארנסט השלישי, שכן רק הוא היה בגיל המתאים להשתתף במסע הצלב שבו נוצחו הצלבנים זמן קצר לאחר תחילתו על ידי צבא הסולטן — מדובר במסע הצלב החמישי (1217–1229). ורק הוא חי די זמן כדי לשוב לביתו ולחיות עוד שנים רבות. עם זאת, האגדה עצמה הופיעה רק במאה ה־15 או ה־16 — כנראה כדי להסביר את המצבה שעליה גבר הנשוי לשתי נשים. בקרב החוקרים המודרניים ישנה גישה שקולה יותר, ולפיה מדובר בלמברט השני, ושתי הנשים לצידו הן אשתו הראשונה והשנייה. השנייה, סופי מויימאר־אורלמינדה, נישאה לו רק לאחר מותה של הראשונה, אוטיליה. אם אכן כך היה, נותרת השאלה: מדוע בחר הרוזן להנציח שתיהן על מצבתו? יש הטוענים כי המצבה שייכת בכלל לארווין השני, לרעייתו אדלהייד מאורלמינדה ולבת משפחה נוספת, שזהותה אינה ידועה. איך נראים בדרך כלל קברים מסוג זה אפשר ללמוד בכנסיית סברוס הסמוכה, שם מתוארים בקברו של הקדוש סברוס הוא עצמו, רעייתו ובתם אינוצנטיה. ההבדל המהותי: הבת מתוארת כבלתי נשואה — שערה פזור, והיא עונדת זר פרחים במקום רעלה.
אולי מחקר מדעי היה יכול לשפוך אור על הסוגיה. בשנות ה־60 נלקחו תבניות גבס משלושת הגולגולות — אפילו כפול: סט אחד למוזיאון הלאומי המלכותי הבווארי במינכן, ואחד לאגודת ההיסטוריה של ארפורט. אך כיום העותקים נעלמו. הם אינם רשומים באף מוזיאון, וייתכן שאדם פרטי, חובב היסטוריה, צירף אותם לאוספו. ייתכן שכעת הם מעלים אבק באיזו מחסן נידח אחרי שנשכחה ההיסטוריה שמאחוריהם. עצמות השלישייה האצילית קבורות כיום שוב בשלום ואינן נגישות למחקר. בדיקת DNA אולי הייתה יכולה לפחות לקבוע אם היה ביניהם קשר משפחתי.
בין אם זו נסיכה יפה שהציעה נישואין לאציל נאה, ובין אם רוזן רומנטי שמעולם לא שכח את אהבתו הראשונה. כך או כך, קשה להישאר אדיש לסיפור.
וילה הוגל באסן הייתה בית מגוריה של משפחת התעשיינים קרופ KRUPP בין השנים 1873 עד 1945. היום שייך המתחם כולו לקרן קרופ. המתחם כולל גנים יפיפיים, פיסת יער נאה בשולי העיר ובמרכזם הוילה המרשימה, הממחישה את צמיחתה של תעשיית הפלדה והמכונות של גרמניה ואת היותה הכוח המניע את הכלכלה הגרמנית.
קרן קרופ המוכרת רשמית כ‑Alfried Krupp von Bohlen und Halbach‑Stiftung נוסדה בשנת 1966 על ידי אלפריד קרופ פון בוהלן און הלבך. כל נכסיו של אלפריד קרופ – הן הרכוש הפרטי והוילה והן הקונצרן – עברו לאחר מותו ועל פי צוואתו של קרופ לקרן פילנתרופית. הצוואה נכנסה לתוקף עם מותו ב־30 ביולי 1967, והקרן החלה לפעול ב־1 בינואר 1968.
חדר המגורים של וילה הוגל עם אור שמש טבעיאחד מ 399 חדרים בוילה הוגל, מחדר זה נשקף נוף יפה של הגנים ושל נהר הרוהר למרגלות הוילההספרייה של בית משפחת קרופ, וילה הוגלמימין לשמאול: הבן הבכור אלפריד שהיה האחרון מבני המפחה שעמד בראש הקונצרן, (עומד:) גוסטב פון בוהלן אונט הלבך, ברטה עם ברטה קרופ פון בוהלן אונט הלבך וחלק משאר ילדיהם בציור התלוי בוילה הוגלמדחף של ספינה מתוצרת קרופ מוצג בחצר הוילה
הוילה מונה 399 חדרים ונמצאת במרכזו של פארק מרהיב המשקיף על אגם בלדני ונהר הרוהר. הוילה היא הרבה יותר מביתה של משפחת קרוף, אחת ממשפחות התעשיינים החשובות בגרמניה – היא סמל של התעשייה של גרמניה המהווה מרכיב מרכזי כל כך בתרבות הגרמנית. הפלדה ותעשיית המכונות עיצבה את גרמניה כפי שאנו מכירים אותה היום: מדינה תעשייתית, מדינת רווחה, אך גם חברה שהובילה לתהומות האפלים ביותר שידעה ההיסטריה האנושית. היטלר ביקר 4 פעמים את הוילה וחברת קרופ היתה שותפה חשובה בבניית העוצמה הצבאית של הרייך השלישי תוך שיעבודם של רבבות עובדי כפייה.
הוילה והפארק עם שביליו הרבים נגישים היום לציבור – והם מספרים את סיפור המשפחה אך לדעתנו ניתן להבין כאן פן חשוב בזהות הגרמנית. תערוכה קבועה ב"הבית הקטן" מספרת את סיפורה של משפחת קרופ ואת תולדות חברת הכרייה והפלדה מהחשובות בגרמניה. כאן גם ממוקם הארכיון ההיסטורי של חברת קרופ, עם אוספים עשירים שמשמשים נקודת מפגש עבור חוקרים מהעולם כולו. ב 2023, עם ציון 150 שנה לבניית הווילה ביקר נשיא גרמניה וולטר שטיינמאייר במקום והדגיש בנאומו את תמיכתה של משפחת קרופ במשטר הנאצי, את עובדי הכפייה ששועבדו על ידי החברה ותרומתה של חברת קרופ לתעשיית הנשק ולבניית מכונת המלחמה הנאצית. עם זאת ציין שטיינמאייר את מאמציה של קרן קרופ, שמנהלת היום את המקום ומתעדת את מורשת המשפחה שלא לטשטש או להצניע את הפרק האפל בעברה של המשפחה.
וילה הוגל באסן
הנקודה הישראלית. השם קרופ עשוי להיות מוכר לישראלים רבים. החברה טיסנקרופ (ThyssenKrupp) נוצרה בשנת 1999, בעקבות המיזוג בין שתי ענקיות תעשייה גרמניות: Thyssen AG – חברת פלדה ותעשייה שהוקמה עוד במאה ה‑19 על ידי משפחת טיסן. וחברת Fried. Krupp – חברת הפלדה של משפחת קרופ, גם היא מהוותיקות והמשפיעות בתעשייה הגרמנית שבוילה שייכת לה אנו נמצאים. טיסנקרופ (ThyssenKrupp), תאגיד תעשייה מהגדולים בגרמניה, הוא הגורם המרכזי בייצור הצוללות שנרכשו על ידי ישראל ועמדו במוקד אחת מפרשיות השחיתות הגדולות בתולדות המדינה: פרשת הצוללות (תיק 3000).
תוכלו לשלב ביקור מרתק בוילה הוגל בכל אחד מן הטיולים השונים שאנו מציעים לחבל הרוהר, אך נשמח גם לתכנן עבורכם מסלול טיול אינדיבידואלי שיכלול את האתר המרתק.
