מוזיאון למברוק (Lehmbruck Museum) בדואיסבורג הוא אחד המוסדות המרכזיים לאמנות מודרנית ועכשווית בחבל הרוהר ובגרמניה כולה. הוא נקרא על שמו של הפסל הגרמני וילהלם להמברוק (Wilhelm Lehmbruck), יליד העיר, ונפתח לקהל בשנת 1964. המוזיאון ממוקם בלב פארק ירוק, ומבנהו, שתוכנן על ידי האדריכל, בנו של וילהלם, מאנפרד להמברוק (Manfred Lehmbruck), נחשב ליצירת מופת של אדריכלות מודרניסטית, עם חללים מוארים הפתוחים לסביבה הטבעית.
האוסף המרכזי של תצוגת הקבע במוזיאון מבוסס על עבודותיו של להמברוק, ובמהלך השנים נרכשו 165 בעיקר פסלים. בשנת 2009 נוספו לאוסף מתוך עיזבונו 33 פסלים נוספים, 18 ציורים, 11 עבודות פסטל, 819 רישומים ו־260 הדפסים – סך הכול 1,141 יצירות. יצירות אלה הושאלו בעבר על ידי משפחתו, וכיום הן חלק בלתי נפרד מהאוסף הקבוע.
Eva AeppliJaen Tinguely & Niki de Saint PhalleWilhelm Lehmbruck מוזיאון להמברוקמוזיאון להמברוקGoeffrey Hendricks / Sky Car
מעבר לעבודות להמברוק, המוזיאון מחזיק באוסף איכותי של פיסול מודרני מגרמניה ומהעולם, כולל יצירות של אריסטיד מאיול (Aristide Maillol), אלברט ג'קומטי (Alberto Giacometti), הנרי מור (Henry Moore), נעמי רפרט (Naomi Reppart), גרהרד ריכטר (Gerhard Richter) ואחרים. בנוסף, קיימת תצוגה חשובה של ציור גרמני מהמאה ה־20, במיוחד אקספרסיוניזם – עם עבודות של אמני קבוצת "הגשר" כגון ארנסט לודוויג קירשנר (Ernst Ludwig Kirchner), אריך הקל (Erich Heckel), קרל שמידט-רוטלוף (Karl Schmidt-Rottluff), מקס פכשטיין (Max Pechstein) ואוטו מולר (Otto Mueller).
עוד מיוצגים באוסף אמנים בולטים כגון אוגוסט מאקה (August Macke), אלכסיי פון יאוולנסקי (Alexej von Jawlensky), אוסקר קוקושקה (Oskar Kokoschka), אמיל נולדה (Emil Nolde), היינריך קמפנדונק (Heinrich Campendonk), כריסטיאן רולפס (Christian Rohlfs) ויוהנס מולצאן (Johannes Molzahn). גם זרמים נוספים באמנות הגרמנית, כמו הבאוהאוס וציוריו של מקס בקמן (Max Beckmann) וארנסט וילהלם ניי (Ernst Wilhelm Nay), מוצגים לצד תצלומים והדפסים משלימים.
לצד התצוגות הקבועות מתקיימות בו תערוכות מתחלפות, סדנאות והדרכות לכל הגילים. האמנות יוצאת מדלתות המוזיאון גם לחללים הציבוריים בעיר – כולל הפסל הענק Rheinorange, יצירתו של אוטו פיינינגר (Otto Piene), שהוצב ב־1992 במקום שבו נהר הרוהר נשפך אל הריין. הפסל בגובה 25 מטר, בצבע כתום עז, מסמל את המפגש בין טבע, תעשייה ותרבות – ערכים שמוזיאון להמברוק מבטא באופן מובהק.
שילוב מרתק של פיסול, ציור, אדריכלות ונוף הופך את הביקור במוזיאון לחוויה אמנותית כוללת. עבור חובבי תרבות, מדובר באחד היעדים החשובים ביותר של אמנות בחבל הרוהר.
האזור הגבעתי וההררי בגרמניה משתרע בחלקו הדרום-מזרחי של חבל נורדריין-וסטפאליה (Nordrhein-Westfalen) וחלקו גם במדינת המחוז הסן (Hessen). הוא גובל גם עם חבל הרוהר (Ruhrgebiet) ונחשב לאזור מיוער מאוד, מיושב בדלילות יחסית, ומתאפיין באופי כפרי ושקט.
האזורים הגבוהים ביותר בזאוארלנד הם הרי אדום השיער (Rothaargebirge), שבהם נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר של נורדריין-וסטפאליה – הקהלר אסטן, הkahler Asten שגובהה בגובה של 841 מטר. בנוסף לכמה פארקים יפים של שעשועים, מיגלשות ומגלשות מים, האזור נחשב לגן עדן לחובבי טבע, טיולים רגליים ואופני הרים. יש בו רשת צפופה של שבילי הליכה מוסדרים – חלקם קצרים ונוחים למשפחות, ואחרים ארוכים ואתגריים, המיועדים לצעידה של מספר ימים או שבועות (למשל ה־Rothaarsteig, שאורכו כ־154 ק"מ). המסלולים עוברים בנופים מגוונים של יערות, גבעות, נחלים, אגמים ומעיינות.
גשר תלוי לאורך שביל הטיול של אדום השיער החוצה את הזאוארלנד Photo: Martin Pohl-Hesse
בחורף פעילים בזאוארלנד מספר אתרי סקי פופולריים, בעיקר סביב העיירה וינטרברג (Winterberg), שמהווה מרכז ספורט חורף אזורי – עם מסלולים לסקי אלפיני, סקי קרוס קאנטרי, סנואובורד ומסלולי מזחלות. האתר מתאים מאוד גם למתחילים ולמשפחות. בקיץ פועלים הרכבלים כדי להביא רוכבי דאון-היל אל תחילתם של המדרונות. ניתן ליהנות כאן ממגוון אטרקציות בטבע: שיט, שחייה באגמים, פארקי חבלים, מערות נטיפים, פארקי חיות בר ומוזיאונים אזוריים.
ברשימה הבאה אספנו עבורכם את הפארקים החשובים והגדולים בגרמניה של חווית מגלשות מים. רובם פתוחים כל השנה שכן הבריכות בד"כ מחוממות וסגורות והמתחמים מספקים בילוי מהנה לכל המשפחה. חלק גדול מן האתרים שנכללים ברשימה נבדקו על ידנו באופן אישי, אחרים הומלצו לנו בחום על ידי מקורות שאנו סומכים עליהם. בזמן שהילדים נהנים מן המגלשות – איזורי הספא, הבריכות המחוממות והסאונות שהם כמעט תמיד חלק מן המתחם, יעניקו למבוגרים שעות נעימות של שקט ומילוי מצברים להמשך הטיול. מבין עשרות רבות של פארקים הפזורים ברחבי גרמניה בחרנו למנות את הגדולים ביותר עם המבחר העשיר ביותר של מיגלשות מסוגים שונים. נשמח להמליץ לכם אם תפנו אלינו על אתרים מהנים נוספים אם לא מצאתם ברשימה מקום שמתאים לאיזור הטיול שלכם בגרמניה. כמו כן נוכל לסייע בתכנון מסלול הטיול כך שהביקור בפארק המים (או באתרים אחרים שעלולים להיות מלאים מאוד) יהיה בזמן שהפארקים יחסית שקטים.
הפארק הממוקם כ‑30 דקות נסיעה מבירת בוואריה נחשב לפארק המים והספא הגדול והמרשים ביותר באירופה. המתחם משתרע על פני כ‑185,000 מ"ר ומציע מגוון תחומים מרשים: מגלשות אקסטרים באולם “Galaxy” תחת כיפת מתכת בגובה של כ‑25 מטר, בריכת גלים תרמית עם גלים בגובה עד 2 מטר, וגינה פתוחה מרווחת ומזמינה. מחיר הכניסה גבוה (למעלה מ 50 יורו לאדם) יחסית אך התמורה בהתאם.
המתחם מכיל כ־28 מגלשות שונות, 40 בריכות, 35 חדרי סאונה ועוד למעלה מ‑150 פעילויות רוגע וטיפוח. פארק זה מושך מדי שנה מליוני מבקרים מכל העולם ומציע חוויית מים, אטרקציות, מנוחה וספא ברמה גבוהה במיוחד.
Haus Kemnade הוא בית אחוזה מרשים בסגנון הרנסנס, השוכן סמוך לנהר הרוהר בין הערים בוכום והאטינגן. כיום משמש המקום כמרכז תרבות ומוזיאון ולצד אלה מסעדה משובחת. בין התצוגות שבו נמצאת אוסף נדיר של כלי נגינה עתיקים, תצוגה מזרח־אסייתית, וכן תערוכה של קופות חיסכון היסטוריות. ליד הבניין שוכן גם מוזיאון כפרי ובו בית חווה משוחזר מהמאה ה־18, ובית דבורים. במקום מתקיימים קונצרטים, תערוכות ואירועים תרבותיים. זהו יעד נהדר למבקרים שמבקשים לשלב טבע, תרבות והיסטוריה בביקור אחד. Haus Kemnade מייצג את חבל הרוהר במיטבו – מורשת תעשייתית, מסורת מקומית ואווירה פסטורלית.
הבית נבנה במאה ה־16 על יסודות מבנה ישן יותר, וכיום נחשב לאחד המבנים ההיסטוריים המרשימים באזור. הוא מוקף בתעלת מים ומשלב אדריכלות מרהיבה עם היסטוריה עשירה.
אנו ממליצים על עצירה בבית האחוזה בטיול אופניים על שביל נהר הרוהר.
מגדל המים במתחם היכל המאה Jahrhunderthalle בבוכום עם תאורה לילית מרשימה
בוכום שוכנת במרכז חבל הרוהר ומסמלת עבור רבים (יותר מאשר דורטמונד ואסן הגדולות ממנה) את חבל הרוהר החבל כולו ואת אופיו. העיר במרכזו של חבל הרוהר נתפשת בעיני רבים כאפורה שבין ערי האיזור, אך כיום היא מציעה למבקרים בה שפע של אתרים, תרבות, היסטוריה ובילויים. מוזיאון הכרייה הגרמני (Deutsches Bergbau-Museum), אחד המוזיאונים הוותיקים והגדולים בעולם המוקדשים לתחום, מציג תערוכות מרתקות על תעשיית הפחם והשפעתה על האזור ואודות הכורים עצמם. המחזמר עם המוזיקה של אדרו לוייד וובר "סטארלייט אקספרס" (Starlight Express Theater) מוצג כבר מספר עשורים כמעט יום יום כאשר משתתפיו שרים ורוקדים כשהם על גלגליות, אוניברסיטת הרוהר בבוכום מושכת סטודנטים מכל העולם, מה שתורם לאווירה הבינלאומית של העיר ועוד!
אוהבי הטבע יאהבו את הגן הבוטני של האוניברסיטה (Botanischer Garten der Ruhr-Universität Bochum). העיר מתהדרת גם בחיי לילה פעילים עם מגוון רחב של ברים, מסעדות ומועדונים, כולם מרוכזים במתחם שהמקומיים מכנים באהבה משולש ברמודה.
דגם של מכרה במוזיאון הכרייה של בוכוםהגן הסיני בתוך הגן הבוטני של אוניברסיטת הרוהר בבוכוםמשולש ברמודה: מתחם הבילויים והאוכל של בוכוםהפלנטריום של בוכום עושה שימוש בציוד של חברת האופטיקה Zeiss והוא מן המתקדמים בעולםאירוע של אוכל רחוב בבוכום
וורדן (Werden), פרוור של אסן המרוחק רק מספר דקות ברכבת (בקו S6) ממרכז העיר הוא רובע ציורי בדרום העיר ממש על גדות נהר הרוהר. הוא ידוע ואהוב בתור ייעד לטיול בזכות הסמטאות היפות שבמרכזו, הבתים העתיקים והאווירה הכפרית־היסטורית בלב חבל הרוהר. על הטיילת על גדות נהר הרוהר ובמרכז הישן תמצאו בתי קפה קטנים, קונדיטוריות ומסעדות עם אוכל גרמני מקומי וגם מנות מודרניות. שתי (!!) מסעדות מעוטרות כוכבי מישלן תמצאו גם כן במקום. ורדן מושכת סטודנטים בזכות הקמפוס של אוניברסיטת הפולקוונג לאמנות, מה שמוסיף לאווירה הייחודית שילוב של תרבות, היסטוריה ויצירתיות. הביקור בורדן מתאים למי שמחפש הפוגה רגועה מהעיר הגדולה ומעוניין לגלות צד אחר, מרגש ושקט של אסן.
ממש בצמוד לרחוב החנויות המרכזי שבמרכז העיר ניתן לבקר בקתדרלה של אסן, שהיתה לאורך כמעט 1.000 שנים מקום מושבו של הפראונשטיפט (Frauenstift Essen). המונח "פראונשטיפט" מתאר מעיין מוסד נוצרי לנשים, הדומה למנזר. "קרן כנסייתית לנשים אצילות". נשות השטיפט לא חיו לפי כללי הנזירות הנוקשים של מנזרים אחרים. הכניסה למוסד לא חייבה נדרים, אלא הייתה בחירה לחיות במסגרת קהילתית בעלת אורח חיים דתי. תפקידן העיקרי של הנשים בקהילה זו היה התפילה למען נשמות המתים ובקשת חסדו ותמיכתו של האל עבור החיים. המוסד הוקם בשנת 852, על ידי הבישוף אלטהיידיס מהילדסהיים. אלטהיידיס נקבר במקום לאחר מותו בשנת 874. המוסד העניק לנשים השכלה, השפעה פוליטית ואפשרות לחיים עצמאיים יחסית. מאמצע המאה ה-10 נהנתה קהילת הנשים מתמיכתו של בית המלוכה שהעניק לה זכויות מיוחדות ואדמות נרחבות. קשרי המשפחה ההדוקים בין הגבירות המנהלות את המוסד לבין שושלת הקיסרות תרמו לתור הזהב של המנזר באסן, שנמשך עד אמצע המאה ה-11. הנשים יזמו את הקמתם של מבנים מפוארים והזמינו יצירות אמנות יקרות ערך, שרבות מהן עדיין נחשבות לחלק מאוצרות הכנסייה וניתן לראות אותם במוזיאון המרשים לצד הקתדרלה.
החיים בשטיפט
הפעילות המרכזית כללה תפילה יומית משותפת במסגרת מקהלת הכנסייה וכן תפילות סדירות למען נשמות המתים. הנשים יכלו לעזוב את המוסד בכל עת, בין אם כדי לשוב למשפחתן ובין אם כדי להינשא. עם הזמן, המקום הפך למוקד דתי ותרבותי חשוב, והקתדרלה הקשורה אליו ממשיכה להעיד על גדולתו.
סופו של השטיפט
המנזר בוטל בשנת 1803 במסגרת הרפורמות של נפוליאון, אך אוצרותיו: יצירות האמנות והפריטים הדתיים נשארו רכושה הקתדרלה של אסן.
בין השנים 1524 ל-1526 יצאו האיכרים בחלקים מגרמניה אוסטריה ושוויץ (של היום) למלחמה נגד האצולה. הם דרשו זכויות רבות יותר וביטול של עבדות הצמיתים. אך ניסיון המרד הסתיים במפלה עקובה מדם.
רקע
סביב שנת 1.500 כ-80% מהאוכלוסייה היו איכרים, כ-3% היו אצילים, ושאר האוכלוסייה חיה בערים. קבוצת האיכרים נשאה באמצעות מיסים כבדים בנטל קיום הכלכלה של המדינה ומימנו את האצולה ואת הממסד הדתי בשעה שהם עצמם היו הקבוצה הגדולה באוכלוסייה אך חסרי כל זכויות פוליטיות. במאה ה- 15 סבלה אירופה ממגפות ובצורות שהובילו למשברים כלכליים קשים והפכו את חייהם של מעמד האיכרים לבלתי אפשריים.
מתחים בין האיכרים לאדונים
האיכרים נאלצים למסור חלק גדול מהיבול ומהכנסותיהם, ובנוסף לכך גם לבצע שירותים, עבודות מלאכה עבור האצולה. נותר להם מעט מאוד למחייתם. מעיק במיוחד היה המס המכונה "מס המוות": כאשר איכר נפטר, משפחתו מחויבת למסור לאדון האחוזה את הבגד הטוב ביותר ואת חיית המשק הטובה ביותר. עול זה מוטט משפחות איכרים רבות. איכרים רבים חיים כ"צמיתים", כלומר: הם כפופים לאדון הקרקע ומחויבים לציית לו. אסור להם לשנות את מקום מגוריהם ללא רשות האדון, והם אינם חופשיים לבחור את בני זוגם לנישואין. גם בבית המשפט האיכרים תמיד מפסידים ואת ענייני הקהילה שלהם הם אינם רשאים לנהל בעצמם.
השפעת מרטין לותר הרפורמציה
בשנת 1520 מפרסם הנזיר לשעבר ומבקר הכנסייה, מרטין לותר (Martin Luther), את משנתו "על חירותו של האדם הנוצרי". בין היתר נכתב שם: "אדם נוצרי הוא אדון חופשי על כל הדברים ואינו כפוף לאיש." דבריו אלה מחזקים רבים מהאיכרים בדרישתם לסיים את עבדות הצמיתות. אך מדובר באי־הבנה: לותר לא מדבר על החיים בעולם הזה, אלא על החיים לאחר המוות. ה"חירות" שאליה הוא מתכוון היא החירות הרוחנית של האדם שנגאל מחטאיו בפני אלוהים – לא חירות ממעמד הצמית. לותר סבר שאין לבסס דרישות גשמיות על כתבי הקודש. אף על פי שהוא הכיר בקשיים שמהם סובלים האיכרים, הוא עדיין סבר שעליהם לציית לאדוניהם.
השקפתו של הרפורמטור אולריך צווינגלי (Ulrich Zwingli) היתה אחרת.
המקרא לתפיתסו הוא הבסיס לחיים נוצריים – הן בעולם הזה והן בעולם הבא. אמנם השלטון בא מאת אלוהים, אך גם השלטון כפוף לחוקי המקרא. אם הוא מפר את החוקים האלה, יש לנתינים זכות להדיחו. צווינגלי השפיע רבות על האיכרים בדרום גרמניה ומכיוון שהחוק הקיים אינו מגן על האיכרים, הם מתחילים להתבסס על מה שהם מכנים "הזכות האלוהית" – גישה חדשנית שרואה בתנ"ך את ספר החוקים התקף.
שנים־עשר המאמרים
במרץ 1525 נפגשים נציגי קהילות איכרים מדרום גרמניה בעיר החופשית ממינגן (Memmingen). העיר נחשבת למעוז הרפורמציה – התנועה שהחל בה מרטין לותר ושואפת לשנות ולחדש את הכנסייה הקתולית. נציגי האיכרים מבקשים להנהיג את "הזכות האלוהית", ומנסחים את תלונותיהם ב־שנים־עשר מאמרים שבאמצעותם הם מתכוונים לבוא בדרישות כלפי השלטונות. אחד ממחברי המסמך הוא התאולוג כריסטוף שפלר (Christoph Schappeler), תלמידו של צווינגלי. אחד הסעיפים המרכזיים ב"שנים־עשר המאמרים" הוא כמובן ביטול הצמיתות. אך האיכרים דורשים גם את הזכות לבחור בעצמם את הכומר שלהם – כדי להבטיח שהוא ייצג באמת את האינטרסים שלהם. הם תובעים שיפור בתנאי המחיה, את הזכות לצוד ולדוג, להשתתף בכריתת יערות, ולבטל את שירותי העבודה הכפויה שהם מחויבים להעניק לאדונים.
תגובת האדונים היא של חוסר הבנה ואף לעג. מתוך תחושת עוצמה וביטחון, הם נסוגים אל החוק הישן ואינם מגלים שמץ של נכונות לפשרה.
קווי התפר והתחלת המלחמה
כך התבצרו הצדדים בעמדותיהם – והמלחמה פרצה. האיכרים התארגנו במה שנקרא "האופן", גדודים (Haufen): המונח מגיע מתחום הצבא, ומשמעותו יחידה עם חוקים ברורים ודרגות פיקוד. לכל גדוד היה גם דגל משלו. בתחילה, גדודי האיכרים שוטטו בארץ. הם בזזו מנזרים ותקפו טירות; בתחילה לא הייתה אלימות כלפי אנשים, אך זה השתנה באפריל 1525.
מהלך מלחמת האיכרים
ב-4 באפריל 1525, ליד העיירה לייפהיים (Leipheim) בשוואביה, פרץ הקרב הראשון שבו הובס הגדוד של לייפהיים. העיר לייפהיים נאלצה לשלם קנס, ומנהיגי הגדוד הוצאו להורג.
כמה ימים לאחר מכן, ב-16 באפריל 1525, תקפו איכרים מורדים את העיר ויינסברג (Weinsberg) מזרחית להיילברון (Heilbronn) והוציאו להורג את הגרף לודוויג פון הלפנשטיין (Graf Ludwig von Helfenstein) ואת מלוויו מחוץ לשערי העיר. עקב אירועים אלה, האצילים גייסו כוחות: מצד אחד עמדו צבאות האצילים המחוזיים ולצדם לוחמי בריתות צבאיות איזוריות ומצד שני עמדו גדודי האיכרים. מלחמת האיכרים החלה להתפשט לאיזורים נרחבים, והגיעה ליער השחור (Schwarzwald) ולאלזס (Elsass, היום בשטח צרפת). הקרבות לא התרחשו בו-זמנית בכל האזורים. באזורים מסוימים מלחמת האיכרים כבר הסתיימה, בעוד שבמקומות אחרים היא רק החלה. דוגמה לכך: קרב בובלינגן (Böblingen) הסתיים בתבוסת האיכרים ב-12 במאי, אך רק ב-23 במאי נאלצה פרייבורג (Freiburg) להצטרף למורדים. אי־התיאום הזה היה אחד הגורמים לתבוסת האיכרים, שכן האדונים יכלו לתקוף ולהביס גדודי האיכרים בזה אחר זה.
במאי 1525 התרחש בפרנקנהאוזן (Frankenhausen) אחד מהקרבות החשובים ביותר במלחמת האיכרים. כאן הובסו המורדים בראשות תומאס מינטצר (Thomas Müntzer) לחלוטין על ידי צבא של אצילים.
האיכרים היו חסרי ניסיון בלחימה, ובציודם הם נחותים לחלוטין לעומת האבירים. הם יוצאים למלחמה עם כלי עבודה שהוסבו ללחימה: עם מגלי דישה וקלשונים, לעומת שריונות, חרבות ותותחים של האצילים. אף על פי שהאיכרים מצליחים מדי פעם להשתלט על תותחים, הם אינם יודעים להפעילם כראוי. בנוסף, הם פחות מאורגנים, אינם מסכימים על מטרותיהם, וחסרה להם הנהגה מרכזית. בנוסף לכך, חילוקי הדעות בין הרפורמטורים יוצרים בלבול בקרב האיכרים: לותר מול צווינגלי – איזו דרך היא הנכונה? בסך הכל, היה להם כוח מועט מדי כדי לעמוד מול צבאותיו המקצועיים של השלטון.
תוצאות מלחמת האיכרים
תגובת האדונים הייתה אכזרית. רבים מהאיכרים הוצאו להורג ובנוסף, נאלצו רבים למסור את נשקם והוטלו עליהם קנסות פיצויים. במהלך מלחמת האיכרים איבדו כ-70,000 איכרים את חייהם.
עם זאת, מפני שהאדונים חששו מהתפרצויות מחודשות, הם ניאותו בחלק מהאזורים להיענות לדרישות האיכרים – למשל באזור אורטנאו (Ortenau) במסגרת "הסכם רנכן" (Renchener Vertrag). שם בוטלה הצמיתות, הוענקה חופש נישואין ובוטל מס המוות. כך שהמלחמה לא הייתה לחלוטין לשווא. עם זאת, השחרור הסופי של האיכרים התמהמה בכמעט 250 שנה נוספות. רק בשנת 1807 בוטלה הצמיתות בפרוסיה (Preußen) – בתקופת הכיבוש הצרפתי בראשות נפוליאון.
תומאס מונטצר
תומאס מינטצר (Thomas Müntzer) היה דמות מרכזית ורדיקלית בתקופת הרפורמציה במאה ה-16. הוא נולד ככל הנראה בעיר שולדהאו (Schmalkalden) שבתורינגיה.
הוא היה תיאולוג וכומר שהתנגד למערכת הכנסייתית הרשמית ולשלטון הפיאודלי. הוא קרא לשינוי חברתי עמוק, שכלל שוויון כלכלי וחברתי, והאמין שלעם יש זכות למרד נגד דיכוי ועוול. בניגוד למרטין לותר, שהדגיש בעיקר את החירות הרוחנית של האדם, מינטצר תמך במאבק פיזי וחברתי לשחרור האיכרים.
הוא היה מנהיג של המרד באזור טורינגיה ופרנקוניה, והשתתף בקרב החשוב בפרנקנהאוזן במאי 1525, שם הובסו המורדים. מינטצר נתפס על ידי כוחות האצולה, עונה והוצא להורג בשנת 1525 בעיר מולדה (Mühlhausen).
מינטצר נחשב לדמות סימבולית של המאבק החברתי והרדיקלי בתקופת הרפורמציה, שמייצג את הרצון לצדק ושוויון גם במחיר המאבק והאלימות.
יוהן סבסטיאן באך (Johann Sebastian Bach) והעיר מולדה Mühlhausen קשורים זה לזה: באך התגורר ופעל בעיר בתחילת דרכו.
הוא שירת כמוזיקאי ומנהל מוסיקלי (Kapellmeister) בעיר מולדה בתחילת דרכו המוסיקלית בין השנים 1707 ל־1708 והיה אחראי על יצירת מוזיקה לכנסיות בעיר. תפקידו זה קידם את מעמדו המקצועי. במהלך שהותו במולדה כתב באך כמה יצירות דתיות חשובות, ביניהן את הקנטטה "אלוהים הוא מלכי" (BWV 71), שהיא אחת היצירות הראשונות שלו, ומופיעה לעיתים קרובות כיצירה שהביאה לו הכרה ראשונית.
העיר מולדה, שהייתה עיר חופשית וחשובה באותה תקופה, סיפקה לבאך הזדמנות להתפתח מקצועית וליצור מוזיקה בעלת משמעות דתית ותרבותית.
המוזיאון הפתוח בשטח של כ- 420 דונם, שבו בתים כפריים עתיקים שהועברו לכאן בשלמותם מאיזורים כפריים בסביבה. הוא שוכן בעמק מוקף שבילים, יערות ומי נחל – עושר של טבע לצד מסורת של מלאכות עתיקות.
המקום מעניק מסע בזמן אל התקופה שלפני המהפיכה התעשייתית ומאפשר הצצה אל האדריכלות הכפרית והתרשמות ממלאכות ומן התעשייה הזעירה של סוף המאה ה‑18 ועד ראשית המאה ה‑20. בתוך כ‑60 מבנים אותנטיים תוכלו לחזות בשיחזורן של מלאכות עתיקות בשיטות המקוריות ובכלים המקוריים – ממבשלת בירה עתיקה (המוכרת כמבשלת ביקבוק של המוזיאון) מבתי מלאכה למוצרי נפחות ומתכת, מאפייה, טחנת רוח, ועוד. על המלאכות מבוצעות עד היום על ידי חברי עמותה שהציבה לעצמה למטרה לשחזר ולשמר את היכולות העתיקות ואת השליטה במלאכות שמזמן חלפו מן העולם.
הביקור במקום ילהיב חובבי היסטוריה אך גם משפחות עם ילדים וכל מי שנהנה משילוב של טבע והיסטוריה.
