בחבל הרוהר שבגרמניה – אזור שזוהה במשך שנים רבות עם תעשייה כבדה, מכרות פחם ומפעלי פלדה – צמחה תרבות מיוחדת של גידול יוני דואר. מדובר לא רק בתחביב ותיק, אלא גם בביטוי של זהות מקומית, מסורת פועלים ופיתוח סולידריות קהילתית.
המסורת החלה כבר במאה ה-19, עם התבססות התעשייה הכבדה באזור. פועלים במכרות ובבתי חרושת, שחיו חיי עבודה קשים ותובעניים, מצאו בגידול היונים עיסוק מהנה מרגיע ולא יקר לשעות הפנאי.
אחד המוזיאונים החשובים והמרתקים בגרמניה העוסקים בהיסטוריה, בהווה ובעתיד של התחבורה בנהרות ובתעלות. הוא שוכן בשכונת רוהראורט (Ruhrort), הנמצאת בלב אזור הנמל ההיסטורי של דיסבורג, בסמוך למפגש נהרות הריין והרוהר – אחד מצמתים התחבורתיים היבשתיים החשובים ביותר באירופה.
אסן נמצאת בלב חבל הרוהר והיא עיר שלא רבים יודעים להעריך את ההיצע הרב של פנינות התרבות והיעדים המעניינים והמהנים שיש לה הציע למבקר. העיר מונה כיום כ-600,000 תושבים והיא מהווה דוגמה מובהקת לעיר שעברה את המהפך שעבר על החבל כולו: מעיר של מכרות ותעשייה כבדה למרכז של תרבות, חינוך, מסחר וסביבה ירוקה.
ההיסטוריה של אסן מתחילה כבר במאה ה-9, אז הוקמה במקום מעיו מנזר נשים שהפך עם השנים למרכז דתי וכלכלי חשוב. במשך מאות שנים הייתה אסן עיירה קטנה יחסית, עד שהגיעה המהפכה התעשייתית. במאה ה-19 הפכה העיר לאחת מבירות תעשיית הפחם והפלדה של גרמניה – בעיקר הודות למשפחת התעשיינים קרופ (Krupp), שבנתה באסן אימפריה תעשייתית. מאות אלפי פועלים מצאו אז עבודה בעיר, שהפכה לסמל לעוצמה התעשייתית הגרמנית.
בשנת 1902, בזמן שחבל הרוהר היה בעיצומו של תהליך תיעוש מהיר, הקים התעשיין אוגוסט תיסן August Thyssen את מפעל הפלדה מיידריך Meiderich, שפעל בדיסבורג עד שנת 1985. לאחר סיום הפעילות של יצרן הפלדה נאבקו רבים מתושבי העיר נגד הריסת התנורים, המבנים והמתקנים שבמקום ולמען שימור והנצחת המורשת התעשייתי ועלה בידם למנוע את הריסתם ואת שינוי הייעוד של הקרקע. כך נוצר במתחם פארק מהגדולים מסוגו בעולם שבו מבני התעשיה הענקיים של מפעל הפלדה מתכסים אט אט בטבע הפראי שמחזיר לעצמו אט אט את השליטה בפארק. ההתערבות בתהליך השתלטותה של הצמחיה על המתקנים היא לצורת שימור בטיחותם של המבנים ושל המבקים בפארק.
מולהיים על הרוהר היא העיר היחידה מבין ערי חבל הרוהר שממש יושבת על נהר הרוהר משתי גדותיו. לעיר היסטוריה של כריית פחם וייצור פלדה, אך לאחר התמורות שעברו על חבל הרוהר גם היא מביטה לאחור על תהליך מודרניזציה והתמקדות בכלכלה ירוקה ובטכנולוגיות מתקדמות.
ביקור במולהיים מציע חוויה עשירה ומגוונת, המשלבת היסטוריה, טבע, מדע ותרבות.
מוזיאון האמנות של העיר מתמקד באמנות עכשווית ונחשב לאתר מומלץ לחובבי התרבות. לא הרחק משם שוכן במבנה יוצא דופן – Camera Obscura, בו פועלת אחת ממצלמות האובפסקורה הגדולות בעולם, ומעניקה מבט מסקרן על עקרונות הצילום והאור.
כמה מ 17 אתרי הייצור הוכרזו כאתרי מורשת בגלל תפקידם המרכזי בייצור הפלדה ומספרם הגדול של העובדים שהפעילו תנורים אלו במשך עשרות שנים. בתנור התעשייתי הענק (לעתים אורכו מאות מטרים) מחממים את הפחם שנכרה בבטן האדמה (לאחר שזהו נגרס לגרגרי חצץ) לטמפרטורות גבוהות של עד 1.500 מעלות צלזיוס לכ- 20 שעות ללא נוכחות חמצן.
ההומור של חבל הרוהר מאופיין בישירות, מעט ציניות שנינות ובעיקר פשטות שמבטאת את חיי היומיום. זהו הומור "ישר לפנים", ללא עידון או מסננות, שטיבעו נובע מהעבודה הקשה במכרות ובמפעלי התעשייה שהטביעו במשך 150 שנים את חותמם על כל תחומי החיים והוא משקף גם את האופי של תושבי האזור באופן כללי. ברעש המחריש של מקום העבודה במעבה האדמה לא היה זמן לדיבורים סחור סחור – וכך גם ההומר נשאר ישיר וברור. האירוניה העצמית איננה דקה. תושבי האיזור צוחקים על עצמם ועל מצבם, תוך שמירה על אופטימיות וסולידריות – בדומה להומור היהודי (תוך שימוש בהרבה מילים שמקורן ביידיש!!)
אזורים שונים בחבל הרוהר סובלים מבעיית הזנחה ומראים את הפן המפסיד של המהפכה והשינוי המבני שעברו ועוברים על האזור. מאז שנסגרו רוב מפעלי הפלדה והמכרות נוצר עודף היצע בשוק הדירות באזורים שונים, מגמה שהובילה עם השנים לירידה במחירי הנדל"ן, ירידה בשכר הדירה אך גם לרחובות שלמים ואזורים שאינם מבוקשים והדירות שבהם עומדות בחלקן ריקות וסובלות מהזנחה. את המצב הזה, בצירוף פרצות שונות בחוק מנצלים עסקנים, ספקולנטים, ומשפחות וארגוני פשע שונים, שרוכשים במכוון נכסים כמעט חסרי ערך במחירי רצפה ועושים באמצעותם שימוש הן לשם רווח מהיר והן לשם הלבנת הון מעסקים מפוקפקים אחרים. כיצד עובדת השיטה?
מעליות הפירים בחבל הרוהר היו ונותרו חלק בלתי נפרד מהנוף באזור במשך למעלה ממאה שנה. מעליות אלו שימשו להורדת והעלאת כורים, כלי עבודה וכמובן את הפחם עצמו אל תוך ומתוך עומק האדמה. מגדלי הפירים הם חלקה של המעלית הנמצא מעל האדמה: הם מרשימים בגודלם ובעיצובם והם למעשה שלטו על הנוף התעשייתי של האזור והפכו עם השנים לסימלה של העבודה הקשה ושל חבל הרוהר כולו.
השיט וההובלה בספינות לאורך תעלות מלאכותיות ונהרות מהווה בחבל הרוהר (ובאירופה בכלל) חלק מרכזי מהתחבורה המקומית. רשת התעלות נחפרה החל מסוף המאה ה-19 לצורך העברת סחורות כמו פחם, פלדה, ותוצרים שונים. תשתית התעלות התפתחה לרשת המחברת בין הערים התעשייתיות המרכזיות לנמלים הימיים. השימוש בספינות מאפשר לצמצם את התלות במשאיות ורכבות להפחית את עומסי התחבורה בכבישים ועל גבי רשת מסילות הברזל.
