וורדן (Werden), פרוור של אסן המרוחק רק מספר דקות ברכבת (בקו S6) ממרכז העיר הוא רובע ציורי בדרום העיר ממש על גדות נהר הרוהר. הוא ידוע ואהוב בתור ייעד לטיול בזכות הסמטאות היפות שבמרכזו, הבתים העתיקים והאווירה הכפרית־היסטורית בלב חבל הרוהר. על הטיילת על גדות נהר הרוהר ובמרכז הישן תמצאו בתי קפה קטנים, קונדיטוריות ומסעדות עם אוכל גרמני מקומי וגם מנות מודרניות. שתי (!!) מסעדות מעוטרות כוכבי מישלן תמצאו גם כן במקום. ורדן מושכת סטודנטים בזכות הקמפוס של אוניברסיטת הפולקוונג לאמנות, מה שמוסיף לאווירה הייחודית שילוב של תרבות, היסטוריה ויצירתיות. הביקור בורדן מתאים למי שמחפש הפוגה רגועה מהעיר הגדולה ומעוניין לגלות צד אחר, מרגש ושקט של אסן.
ממש בצמוד לרחוב החנויות המרכזי שבמרכז העיר ניתן לבקר בקתדרלה של אסן, שהיתה לאורך כמעט 1.000 שנים מקום מושבו של הפראונשטיפט (Frauenstift Essen). המונח "פראונשטיפט" מתאר מעיין מוסד נוצרי לנשים, הדומה למנזר. "קרן כנסייתית לנשים אצילות". נשות השטיפט לא חיו לפי כללי הנזירות הנוקשים של מנזרים אחרים. הכניסה למוסד לא חייבה נדרים, אלא הייתה בחירה לחיות במסגרת קהילתית בעלת אורח חיים דתי. תפקידן העיקרי של הנשים בקהילה זו היה התפילה למען נשמות המתים ובקשת חסדו ותמיכתו של האל עבור החיים. המוסד הוקם בשנת 852, על ידי הבישוף אלטהיידיס מהילדסהיים. אלטהיידיס נקבר במקום לאחר מותו בשנת 874. המוסד העניק לנשים השכלה, השפעה פוליטית ואפשרות לחיים עצמאיים יחסית. מאמצע המאה ה-10 נהנתה קהילת הנשים מתמיכתו של בית המלוכה שהעניק לה זכויות מיוחדות ואדמות נרחבות. קשרי המשפחה ההדוקים בין הגבירות המנהלות את המוסד לבין שושלת הקיסרות תרמו לתור הזהב של המנזר באסן, שנמשך עד אמצע המאה ה-11. הנשים יזמו את הקמתם של מבנים מפוארים והזמינו יצירות אמנות יקרות ערך, שרבות מהן עדיין נחשבות לחלק מאוצרות הכנסייה וניתן לראות אותם במוזיאון המרשים לצד הקתדרלה.
החיים בשטיפט
הפעילות המרכזית כללה תפילה יומית משותפת במסגרת מקהלת הכנסייה וכן תפילות סדירות למען נשמות המתים. הנשים יכלו לעזוב את המוסד בכל עת, בין אם כדי לשוב למשפחתן ובין אם כדי להינשא. עם הזמן, המקום הפך למוקד דתי ותרבותי חשוב, והקתדרלה הקשורה אליו ממשיכה להעיד על גדולתו.
סופו של השטיפט
המנזר בוטל בשנת 1803 במסגרת הרפורמות של נפוליאון, אך אוצרותיו: יצירות האמנות והפריטים הדתיים נשארו רכושה הקתדרלה של אסן.
בין השנים 1524 ל-1526 יצאו האיכרים בחלקים מגרמניה אוסטריה ושוויץ (של היום) למלחמה נגד האצולה. הם דרשו זכויות רבות יותר וביטול של עבדות הצמיתים. אך ניסיון המרד הסתיים במפלה עקובה מדם.
רקע
סביב שנת 1.500 כ-80% מהאוכלוסייה היו איכרים, כ-3% היו אצילים, ושאר האוכלוסייה חיה בערים. קבוצת האיכרים נשאה באמצעות מיסים כבדים בנטל קיום הכלכלה של המדינה ומימנו את האצולה ואת הממסד הדתי בשעה שהם עצמם היו הקבוצה הגדולה באוכלוסייה אך חסרי כל זכויות פוליטיות. במאה ה- 15 סבלה אירופה ממגפות ובצורות שהובילו למשברים כלכליים קשים והפכו את חייהם של מעמד האיכרים לבלתי אפשריים.
מתחים בין האיכרים לאדונים
האיכרים נאלצים למסור חלק גדול מהיבול ומהכנסותיהם, ובנוסף לכך גם לבצע שירותים, עבודות מלאכה עבור האצולה. נותר להם מעט מאוד למחייתם. מעיק במיוחד היה המס המכונה "מס המוות": כאשר איכר נפטר, משפחתו מחויבת למסור לאדון האחוזה את הבגד הטוב ביותר ואת חיית המשק הטובה ביותר. עול זה מוטט משפחות איכרים רבות. איכרים רבים חיים כ"צמיתים", כלומר: הם כפופים לאדון הקרקע ומחויבים לציית לו. אסור להם לשנות את מקום מגוריהם ללא רשות האדון, והם אינם חופשיים לבחור את בני זוגם לנישואין. גם בבית המשפט האיכרים תמיד מפסידים ואת ענייני הקהילה שלהם הם אינם רשאים לנהל בעצמם.
השפעת מרטין לותר הרפורמציה
בשנת 1520 מפרסם הנזיר לשעבר ומבקר הכנסייה, מרטין לותר (Martin Luther), את משנתו "על חירותו של האדם הנוצרי". בין היתר נכתב שם: "אדם נוצרי הוא אדון חופשי על כל הדברים ואינו כפוף לאיש." דבריו אלה מחזקים רבים מהאיכרים בדרישתם לסיים את עבדות הצמיתות. אך מדובר באי־הבנה: לותר לא מדבר על החיים בעולם הזה, אלא על החיים לאחר המוות. ה"חירות" שאליה הוא מתכוון היא החירות הרוחנית של האדם שנגאל מחטאיו בפני אלוהים – לא חירות ממעמד הצמית. לותר סבר שאין לבסס דרישות גשמיות על כתבי הקודש. אף על פי שהוא הכיר בקשיים שמהם סובלים האיכרים, הוא עדיין סבר שעליהם לציית לאדוניהם.
השקפתו של הרפורמטור אולריך צווינגלי (Ulrich Zwingli) היתה אחרת.
המקרא לתפיתסו הוא הבסיס לחיים נוצריים – הן בעולם הזה והן בעולם הבא. אמנם השלטון בא מאת אלוהים, אך גם השלטון כפוף לחוקי המקרא. אם הוא מפר את החוקים האלה, יש לנתינים זכות להדיחו. צווינגלי השפיע רבות על האיכרים בדרום גרמניה ומכיוון שהחוק הקיים אינו מגן על האיכרים, הם מתחילים להתבסס על מה שהם מכנים "הזכות האלוהית" – גישה חדשנית שרואה בתנ"ך את ספר החוקים התקף.
שנים־עשר המאמרים
במרץ 1525 נפגשים נציגי קהילות איכרים מדרום גרמניה בעיר החופשית ממינגן (Memmingen). העיר נחשבת למעוז הרפורמציה – התנועה שהחל בה מרטין לותר ושואפת לשנות ולחדש את הכנסייה הקתולית. נציגי האיכרים מבקשים להנהיג את "הזכות האלוהית", ומנסחים את תלונותיהם ב־שנים־עשר מאמרים שבאמצעותם הם מתכוונים לבוא בדרישות כלפי השלטונות. אחד ממחברי המסמך הוא התאולוג כריסטוף שפלר (Christoph Schappeler), תלמידו של צווינגלי. אחד הסעיפים המרכזיים ב"שנים־עשר המאמרים" הוא כמובן ביטול הצמיתות. אך האיכרים דורשים גם את הזכות לבחור בעצמם את הכומר שלהם – כדי להבטיח שהוא ייצג באמת את האינטרסים שלהם. הם תובעים שיפור בתנאי המחיה, את הזכות לצוד ולדוג, להשתתף בכריתת יערות, ולבטל את שירותי העבודה הכפויה שהם מחויבים להעניק לאדונים.
תגובת האדונים היא של חוסר הבנה ואף לעג. מתוך תחושת עוצמה וביטחון, הם נסוגים אל החוק הישן ואינם מגלים שמץ של נכונות לפשרה.
קווי התפר והתחלת המלחמה
כך התבצרו הצדדים בעמדותיהם – והמלחמה פרצה. האיכרים התארגנו במה שנקרא "האופן", גדודים (Haufen): המונח מגיע מתחום הצבא, ומשמעותו יחידה עם חוקים ברורים ודרגות פיקוד. לכל גדוד היה גם דגל משלו. בתחילה, גדודי האיכרים שוטטו בארץ. הם בזזו מנזרים ותקפו טירות; בתחילה לא הייתה אלימות כלפי אנשים, אך זה השתנה באפריל 1525.
מהלך מלחמת האיכרים
ב-4 באפריל 1525, ליד העיירה לייפהיים (Leipheim) בשוואביה, פרץ הקרב הראשון שבו הובס הגדוד של לייפהיים. העיר לייפהיים נאלצה לשלם קנס, ומנהיגי הגדוד הוצאו להורג.
כמה ימים לאחר מכן, ב-16 באפריל 1525, תקפו איכרים מורדים את העיר ויינסברג (Weinsberg) מזרחית להיילברון (Heilbronn) והוציאו להורג את הגרף לודוויג פון הלפנשטיין (Graf Ludwig von Helfenstein) ואת מלוויו מחוץ לשערי העיר. עקב אירועים אלה, האצילים גייסו כוחות: מצד אחד עמדו צבאות האצילים המחוזיים ולצדם לוחמי בריתות צבאיות איזוריות ומצד שני עמדו גדודי האיכרים. מלחמת האיכרים החלה להתפשט לאיזורים נרחבים, והגיעה ליער השחור (Schwarzwald) ולאלזס (Elsass, היום בשטח צרפת). הקרבות לא התרחשו בו-זמנית בכל האזורים. באזורים מסוימים מלחמת האיכרים כבר הסתיימה, בעוד שבמקומות אחרים היא רק החלה. דוגמה לכך: קרב בובלינגן (Böblingen) הסתיים בתבוסת האיכרים ב-12 במאי, אך רק ב-23 במאי נאלצה פרייבורג (Freiburg) להצטרף למורדים. אי־התיאום הזה היה אחד הגורמים לתבוסת האיכרים, שכן האדונים יכלו לתקוף ולהביס גדודי האיכרים בזה אחר זה.
במאי 1525 התרחש בפרנקנהאוזן (Frankenhausen) אחד מהקרבות החשובים ביותר במלחמת האיכרים. כאן הובסו המורדים בראשות תומאס מינטצר (Thomas Müntzer) לחלוטין על ידי צבא של אצילים.
האיכרים היו חסרי ניסיון בלחימה, ובציודם הם נחותים לחלוטין לעומת האבירים. הם יוצאים למלחמה עם כלי עבודה שהוסבו ללחימה: עם מגלי דישה וקלשונים, לעומת שריונות, חרבות ותותחים של האצילים. אף על פי שהאיכרים מצליחים מדי פעם להשתלט על תותחים, הם אינם יודעים להפעילם כראוי. בנוסף, הם פחות מאורגנים, אינם מסכימים על מטרותיהם, וחסרה להם הנהגה מרכזית. בנוסף לכך, חילוקי הדעות בין הרפורמטורים יוצרים בלבול בקרב האיכרים: לותר מול צווינגלי – איזו דרך היא הנכונה? בסך הכל, היה להם כוח מועט מדי כדי לעמוד מול צבאותיו המקצועיים של השלטון.
תוצאות מלחמת האיכרים
תגובת האדונים הייתה אכזרית. רבים מהאיכרים הוצאו להורג ובנוסף, נאלצו רבים למסור את נשקם והוטלו עליהם קנסות פיצויים. במהלך מלחמת האיכרים איבדו כ-70,000 איכרים את חייהם.
עם זאת, מפני שהאדונים חששו מהתפרצויות מחודשות, הם ניאותו בחלק מהאזורים להיענות לדרישות האיכרים – למשל באזור אורטנאו (Ortenau) במסגרת "הסכם רנכן" (Renchener Vertrag). שם בוטלה הצמיתות, הוענקה חופש נישואין ובוטל מס המוות. כך שהמלחמה לא הייתה לחלוטין לשווא. עם זאת, השחרור הסופי של האיכרים התמהמה בכמעט 250 שנה נוספות. רק בשנת 1807 בוטלה הצמיתות בפרוסיה (Preußen) – בתקופת הכיבוש הצרפתי בראשות נפוליאון.
תומאס מונטצר
תומאס מינטצר (Thomas Müntzer) היה דמות מרכזית ורדיקלית בתקופת הרפורמציה במאה ה-16. הוא נולד ככל הנראה בעיר שולדהאו (Schmalkalden) שבתורינגיה.
הוא היה תיאולוג וכומר שהתנגד למערכת הכנסייתית הרשמית ולשלטון הפיאודלי. הוא קרא לשינוי חברתי עמוק, שכלל שוויון כלכלי וחברתי, והאמין שלעם יש זכות למרד נגד דיכוי ועוול. בניגוד למרטין לותר, שהדגיש בעיקר את החירות הרוחנית של האדם, מינטצר תמך במאבק פיזי וחברתי לשחרור האיכרים.
הוא היה מנהיג של המרד באזור טורינגיה ופרנקוניה, והשתתף בקרב החשוב בפרנקנהאוזן במאי 1525, שם הובסו המורדים. מינטצר נתפס על ידי כוחות האצולה, עונה והוצא להורג בשנת 1525 בעיר מולדה (Mühlhausen).
מינטצר נחשב לדמות סימבולית של המאבק החברתי והרדיקלי בתקופת הרפורמציה, שמייצג את הרצון לצדק ושוויון גם במחיר המאבק והאלימות.
יוהן סבסטיאן באך (Johann Sebastian Bach) והעיר מולדה Mühlhausen קשורים זה לזה: באך התגורר ופעל בעיר בתחילת דרכו.
הוא שירת כמוזיקאי ומנהל מוסיקלי (Kapellmeister) בעיר מולדה בתחילת דרכו המוסיקלית בין השנים 1707 ל־1708 והיה אחראי על יצירת מוזיקה לכנסיות בעיר. תפקידו זה קידם את מעמדו המקצועי. במהלך שהותו במולדה כתב באך כמה יצירות דתיות חשובות, ביניהן את הקנטטה "אלוהים הוא מלכי" (BWV 71), שהיא אחת היצירות הראשונות שלו, ומופיעה לעיתים קרובות כיצירה שהביאה לו הכרה ראשונית.
העיר מולדה, שהייתה עיר חופשית וחשובה באותה תקופה, סיפקה לבאך הזדמנות להתפתח מקצועית וליצור מוזיקה בעלת משמעות דתית ותרבותית.
המוזיאון הפתוח בשטח של כ- 420 דונם, שבו בתים כפריים עתיקים שהועברו לכאן בשלמותם מאיזורים כפריים בסביבה. הוא שוכן בעמק מוקף שבילים, יערות ומי נחל – עושר של טבע לצד מסורת של מלאכות עתיקות.
המקום מעניק מסע בזמן אל התקופה שלפני המהפיכה התעשייתית ומאפשר הצצה אל האדריכלות הכפרית והתרשמות ממלאכות ומן התעשייה הזעירה של סוף המאה ה‑18 ועד ראשית המאה ה‑20. בתוך כ‑60 מבנים אותנטיים תוכלו לחזות ביצירה חיה – ממבשלת בירה עתיקה (המוכרת כמבשלת ביקבוק של המוזיאון) מבתי מלאכה למוצרי נפחות ומתכת, מאפייה, טחנת רוח, ועוד. על המלאכות מבוצעות עד היום על ידי חברי עמותה שהציבה לעצמה למטרה לשחזר ולשמר את היכולות העתיקות ואת השליטה במלאכות שמזמן חלפו מן העולם.
הביקור במקום ילהיב חובבי היסטוריה אך גם משפחות עם ילדים וכל מי שנהנה משילוב של טבע והיסטוריה.
הקתדרלה של נאומבורג היא אחת מהכנסיות הגותיות החשובות והמרשימות ביותר בגרמניה והיא מוקדשת לקדושים פטרוס ופאולוס.
המבנה הידוע היום נבנה ברובו במאות ה־13–14, אך קודמו של האתר מתוארך כבר למאה ה־11.
הקתדרלה משלבת סגנונות רומנסקי וגותי והיא ידועה במיוחד בזכות הפיסול הייחודי שבה, ובראשם דמויות התורמים – "השטיפטרים" (Stifterfiguren) – פטרוני ומקימי הקתדרלה. כל אלה העניקו לה את ההכרה כאתר מורשת עולמי על ידי ארגון אונסק"ו. אחד מחלקיה המרשימים ביותר הוא אולם המקהלה המערבי, שנבנה בסביבות 1250, והוא יצירה של פסל גותי אלמוני שנודע בכינויו "האמן מנאומבורג" (Naumburger Meister). הוא היה ככל הנראה אמן נודד מצרפת או מאזור הריין, שהביא עמו יכולת מרשימה במיוחד. בין הדמויות שיצר ניתן למצוא 12 פסלים בגודל טבעי של תורמים חשובים בני האצולה המקומית. הדמויות מוצגות בתנוחות חופשיות ועם הבעות פנים מלאות רגש ואופי – דבר נדיר באמנות ימי הביניים. הן מנציחות אנשים ממשיים, בני התקופה שהתנדבו או מימנו את הקתדרלה כחלק ממפעל דתי, פוליטי ואישי. הדמויות לבושות בלבוש אופייני למאה ה־13, ולעיתים הן נראות מופתעות, מהורהרות או משוחחות ביניהן. הידועה והמפורסמת מבין הדמויות היא הדמות הידועה בכינוי אוטה פון נאומבורג (Uta von Naumburg), שנישאה למרקיז אקארד השני ממייסני הקתדרלה. פסלה, בגלימתה המלכותית ובכובע הלבד המכסה את ראשה, הפך לסמל של יופי, אצילות וקרירות אצילית. הפסל מציג אותה בתנוחה יחודית, עיניה מושפלות קלות ופניה רציניות ומרוחקות. השקט שלה, היד המגוננת על החזה, וההבעה המופנמת – הם אלה שהפכו אותה לאחת הדמויות האיקוניות ביותר של ימי הביניים המאוחרים בגרמניה.
אוטה בקטדרלה של נאומבורג. צילום: Thomas Hummel
במאה ה־20 הפכה אוטה לדמות פופולרית במיוחד, מעבר להקשר הדתי שלה. דמותה גוייסה על ידי האידאולוגיה הנאצית והיא סימלה עבור מעצבי התרבות ברייך השלישי שילוב בין מוסר, טוהר גזעי, אצילות וריחוק רגשי – אידיאל נשי שרצו להחיל על "האם הארית". רווחת אף סברה – שהתחזקה עם השנים – לפיה ייתכן שאמנים וצוות העיצוב של דיסני הושפעו חזותית מדמותה של אוטה בעת עיצוב דמותה של המלכה הרעה בסרט שלגייה ושבעת הגמדים. אמנם לא ניתן לאשר בוודאות את ההשפעה הישירה של פסל אוטה על אמני האנימציה של אולפני דיסני, אך הדמיון חזותי אכן קיים: הבעה קרירה, העיניים האף המחודד, צווארון גבוה, קווים נוקשים אך אלגנטיים והילה של כוח נשי – כל אלה מזכירים את הדמות המאוירת של המלכה הרעה. מעבר לדמויות עצמן, הקתדרלה כולה מעוררת השתאות – היא כוללת קפלות צדדיות, עיטורי קיר, חלונות ויטראז' מוקדמים, עוגב בארוקי מרשים, וארכיטקטורה המשתנה מחלל לחלל.
הקתדרלה של נאומבורג היא אוצר אמנותי, פוליטי וחברתי מהחשובים של ימי הביניים הגרמניים. השילוב בין פיסול של דמויות אנושיות ויומיומיות עם אדריכלות מרהיבה, הופך אותה לאחת התחנות הבלתי נשכחות עבור כל שוחר היסטוריה, אמנות או תרבות.
ביקור בקתדרלה של נאומבורג מוצע על ידינו במסלול הטיול של תורינגיה. כמובן שנשמח לשלבה בכל מסלול אינדיבדואלי שכולל את האיזור בהתאם לתחומי העניין שלכם.
"במונסטר או שיורד גשם, או שפעמוני הכנסיות מצלצלים – וכששני הדברים קורים בו זמנית, סימן שהיום יום ראשון."
אימרה עממית שמשקפת את האקלים הגשום ואת אופייה הקתולי הנוקשה של העיר באירוניה עצמית קלה. מונסטר היא עיר ציורית בצפון-מערב גרמניה כשעתיים נסיעה מקלן, צפונית לחבל הרוהר. העיר שוכנת בלבו של חבל ווסטפאליה והיא מוקפת איזורים כפריים המכונים מונסטרלנד. זוהי עיר אוניברסיטאית תוססת עם היסטוריה עשירה, שפע של אדריכלות גותית ורנסנסית, ורשת שבילי אופניים מפותחת.
מרכז העיר מונסטר נחרב כמעט כולו בהפצצות של מלחמת העולם השנייה, אבל מבקרים יוכלו לראות כאן מבנים היסטוריים רבים ששוחזרו בהשקעה אדירה עד לרמת הפרטים הכי קטנים. כנסיות מרשימות, שווקים ססגוניים, בתי קפה קטנים ונעימים, מוזיאונים מרשימים כמו מוזיאון פיקאסו או מוזיאון LWL לתרבות ואמנות (LWL-Museum für Kunst und Kultur), אגם האזה (Aasee), והטיילת המקיפה את העיר העתיקה בטבעת ירוקה.
בין האתרים הבולטים ביותר של מונסטר ניתן למנות את הקתדרלה (Der Dom) והשעון האסטרונומי העתיק שבתוכה, היכל השלום בבית הערייה העתיק, כנסיית למברטי עם שלל סיפוריה המעניינים (ראה בהמשך) הטיילת הירוקה המקיפה את מרכז העיר, ועוד…
פרינציפלמארקט בלב מונסטר
מונסטר נחשבת לבירת האופניים של גרמניה, ולא במקרה. בעיר מתגוררים כ־300 אלף תושבים, אך יש בה למעלה מחצי מליון זוגות אופניים. הניידות אינה רק פתרון נוח – היא חלק מהתרבות המקומית. העיר מישורית, ישנם מאות קילומטרים של שבילים ייעודיים, ורוב מרכז העיר סגור לתנועת כלי רכב פרטיים. העיר מדורגת בעקביות בראש דירוגי הערים הידידותיות לאופניים בגרמניה. במונסטר יש גם מערך חנייה מוסדר לאופניים: מומלץ מאוד לעשות ביקור קצר בחניון האופניים ממש על יד הכניסה הראשית של תחנת הרכבת. גם התיירים משתלבים בקלות – אפשר לשכור אופניים בחניון המוזכר ובמספר חנויות אופניים.
בארפורט פועל בית מלאכה־חנות בשם Dürerhaus השוכן בשדרות Schlösserstraße 38.
זהו מקום שפועל ברוח של מסורת אומנותית מקומית ושיתוף קהילתי. מאז 1923 יוצרים במקום תכשיטים מעוצבים בעבודת יד ודפוס ידני – במיוחד בהדפסות אריגים כחולים "בלאודרוק" של בד – בקפידה רבה ובאווירה אותנטית
ב־Dürerhaus תמצאו לא רק מוצרי אומנות ייחודיים ליום-יום אלא גם יצירות קטנות למתנות: תכשיטים, אביזרים לבית, הדפסי בד בעיצוב מסורתי – כל פריט נושא דגש על איכות, אמירה אישית וקשר בין מסורת לחידוש.
השם נבחר כמחווה סמלית לאמן הרנסנס הגרמני אלברכט דורר (Albrecht Dürer), שנחשב לדמות מופת בתחום האמנות, הדיוק, ועבודות היד. חנויות כאלה, שעוסקות בעיצוב, אמנות שימושית, דפוס, תכשיטנות או מלאכות מסורתיות, בוחרות בשם "דורר" כדי להעביר: קישור לאמנות קלאסית ולרמה גבוהה של מלאכה, דיוק תוך נאמנות למסורת מקומית.
הוואלוורטה Waid הוא צמח שממנו מפיקים צבע כחול טבעי, שנקרא גם כחול וואיד. בעבר, לפני שהגיע צבע האינדיגו מחו"ל, הוא היה המקור העיקרי לצבע כחול בתעשיית הטקסטיל באזור זה
בחבל הרוהר תמצאו קניונים רבים, ביניהם גם גדולים מאוד כמו צנטרו Centro באוברהאוזן או בינוניים כמו Thier במרכז העיר דורטמונד. בדומה לקניונים בישראל, אין לצפות כאן לחנויות קטנות ואותנטיות אלא יותר לסניפים של הרשתות הגדולות והבינוניות ולצידם מעט חנויות עצמאיות, וכן אזורים גדולים של מסעדות מגוונות של אוכל סביר בשירות עצמי.
קניון באסן
במבחר שלהלן לא נתמקד במדבריות הגנריים של הקניונים אלא נמליץ לכם על בתי עסק פחות שגרתיים שעשויים לעניין את המבקרים באיזור
חנויות מעניינות, מדרחובים, ורובעי סצינה
ריכוזים מעניינים של חנויות עמצאיות ומקוריות נמצאים בערים הגדולות והבינוניות וברחובות והרובעים המכונים "רובעי הסצינה" האופנתיים. הצבענו עליהם בנפרד במבוא הכללי לכל אחת מן הערים ולהלן מספר קטן של חנויות מעניינות ויוצאות דופן, מעט מיני רבות מאוד באיזור כולו.
גרמניה היא מדינה של פסטיבלים. לאורך כל השנה, בכל פינה במדינה – מהכפרים הקטנים בכל רחבי גרמניה ועד הערים הגדולות כמו ברלין המבורג וחבל הרוהר – מתקיימים פסטיבלים צבעוניים, חגיגיים, מרובי משתתפים ומלאי תוכן. חלקם מבוססים על מסורות מקומיות עתיקות, אחרים על תרבות עכשווית, ואחרים פשוט מציעים מופעים חיים לאורך ימים ארוכים ובכל מזג אויר. לסיכום, הפסטיבלים בגרמניה הם חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית – ביטוי לחגיגת קהילה, מסורת ואמנות. הם מציעים חוויה מגוונת, חמה ובלתי נשכחת למבקרים מכל העולם. להלן כמה מן הפסטיבלים הידועים והפחות ידועים. מתוך מאות (וייתכן שיותר, לא ניתן לספור) אירועים ופסטיבלים בכל רחבי המדינה הענקית נציין אחדים רק כדי להמחיש את האוירה.
