תנורי הקוקס של חבל הרוהר ה"קוקיות"

תנורי הקוק הענקיים הם חלק בלתי נפרד מן הנוף ומן המורשת התעשייתית של חבל הרוהר.

כמה מ 17 אתרי הייצור הוכרזו כאתרי מורשת בגלל תפקידם המרכזי בייצור הפלדה ומספרם הגדול של העובדים שהפעילו תנורים אלו במשך עשרות שנים. בתנור התעשייתי הענק (לעתים אורכו מאות מטרים) מחממים את הפחם שנכרה בבטן האדמה (לאחר שזהו נגרס לגרגרי חצץ) לטמפרטורות גבוהות של עד 1.500 מעלות צלזיוס לכ- 20 שעות ללא נוכחות חמצן.

הפחם הופך בתהליך זה לקוק (אין קשר לסם האסור). בתהליך שנקרא אפייה או הפחמה, מסולקים מהפחם חומרים נדיפים כמו מים, זפת וגזים שונים. הקוק הוא פחמן כמעט טהור (99.9%), הוא נקבובי, חופשי מזרחן וגופרית, ונשרף מבלי להשאיר שאריות. הקוק מספק את מולקולות הפחמן לברזל כדי ליצר פלדה בשל צפיפות האנרגיה הגבוהה שלו ועמידותו בטמפרטורות גבוהות. בתוצרי הלוואי של התהליך: הגזים, הזפת וחומרים כימיים אחרים ניתן לעשות לאחר עיבודם שימושים נוספים. תנורי הקוקייה פועלים במשך עשרות שנים שכן ירידת הטמפרטורה בתנור אל מתחת ל-583 מעלות, לא כל שכן כיבויו – גורמים להרס התנור באופן בלתי הפיך. ולכן התנורים למעשה פועלים 24/7 במשך כל שנות פעילותם. במהלך השבוע מכינים לתהליך האפייה יותר פחם מהנדרש כדי להיערך לסוף השבוע, כאשר לא מגיע פחם חדש מהמכרות.

בקוקייה מבחינים בין "הצד השחור" לבין "הצד הלבן" כדי לתאר שני תחומי פעילות עיקריים ושונים זה מזה בתהליך ייצור הקוקס:

ב"צד השחור" מתקיים תהליך ההפחמה עצמו, שמתחיל עם קבלת הפחם הגולמי, אפייתו, ואיסוף תוצריי הלוואי שבהם יש לטפל. ב"צד השחור" הופך הפחם לקוק, והוא כולל את השלבים המלוכלכים והפוגעים בסביבה. ב"צד הלבן" מטפלים בתוצרי הלוואי, בעיקר זפת, בנזול ואמוניה, שנוצרים בתהליך ההפחמה, טיהורם של חומרים אלה והפיכתם לתוצרי לוואי שימושיים. כאן יש לטפל גם בטיהור השפכים: מי השפכים שנוצרים בתהליך עוברים תהליכי ניקוי במערכות טיהור מיוחדות – הצד הלבן של תהליך נתון בעשורים האחרונים לתקנים סביבתיים נוקשים הרבה יותר מבעבר.

אחרי שנים רבות של פעילות התנורים, הקרקע בסביבתם מזוהמת מאוד ומצריכה טיפול יסודי ויקר לפני שמתאפשר שימוש חדש בקרקע זו. מחירו ניקוי מ"ק אחד של קרקע עלול לעלות כ-300 אירו. כך שעלות הפיכתם של שטחי הקוקיות המושבתות הם אסטרונומיים.

בעבר הופנו לעבודות הפשוטות במפעלי הקוק פועלים לא מקצועיים בתנאים קטסטרופליים מבחינה בריאותית. משמרת אחת עלולה להזיק לריאות כמו עישון של 100 סיגריות, ורוב העוסקים במלאכה כלל לא הגיעו לגיל הפנסיה. בזמנים המודרניים, מספר הקוקיות הפעילות הצטמצם בחבל הרוהר ל 3 ותקנות סביבתיות מחמירות יותר ומעבר לתהליכים תעשייתיים בני-קיימא יותר. הקוקס נותר חומר חיוני לייצור פלדה ברחבי העולם.

בגרמניה, ובעיקר בלב חבל הרוהר, ניתן לבקר בכמה מתקני הפקת קוק היסטוריים שהוסבו לאתרי תרבות ומורשת. הבולט שבהם הוא Zollverein שבעיר אסן, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. זהו אחד ממתקני התעשייה המשוחזרים המרשימים באירופה, שבו ניתן ללמוד על תהליך הפקת הקוק מתוך פחם ולחוות מקרוב את חיי העבודה באתר שפעל עד שנות ה-90. מידע נוסף: www.zollverein.de.

גם בדורטמונד נמצא מתקן חשוב – Kokerei Hansa, שפעל בין 1928 ל-1992 וכיום פתוח לציבור במסגרת מסלול התעשייה של הרוהר. הסיור בו כולל עלייה לתצפית, מעבר דרך מסועים, ותצוגות אינטראקטיביות. פרטים: www.industriedenkmal-stiftung.de.

מתקנים נוספים נמצאים בגלזנקירכן ובערים אחרות באזור, כחלק מ־Route der Industriekultur – מסלול ייחודי בין אתרי תעשייה שהפכו לסמלי זהות ותרבות. לאתר הרשמי: www.route-industriekultur.ruhr.