Osthaus Museum Hagen

מוזיאון שהוא חווייה של אדריכלות ואמנות מן השורה הראשונה מצדיק בהחלט ביקור בעיר האגן. הוא נקרא על שמו של אספן האמנות שיזם את הקמתו קרל ארנסט אוסטהאוס (Karl Ernst Osthaus). את הבניין עיצב עבורו תוך ירידה לפרטי פרטים האדריכל והאמן הבלגי הנרי ואן דה ולדה Henry van de Velde כחללים בסגנון אר-נובו שיתאימו להצגת אוסף האמנות של אוסטהאוס.

האוספים

כיום מוצגות במוזיאון יצירות מודרנית עם דגש על יצירות של קבוצה האמנים ששייכת לזרם המכונה “האימפולס של האגן” (Hagener Impuls) — קונספט שמנסה ליצור דיאלוג בין ההיסטוריה של המוזיאון והעבר שלו כמרכז אמנות מודרנית לבין חזון אמנות עכשווית. מבין האמנים שמוצגים: Auguste Renoir, Franz Marc, Gabriele Münter, August Macke, Alexej von Jawlensky, Ernst Ludwig Kirchner, Erich Heckel, Karl Schmidt-Rottluff, Emil Nolde, Otto Dix, Lyonel Feininger ועוד. כמו כן יש אגף המקודש לאמנים מקומיים חשובים: כריסטיאן רוהלפס, Christian Rohlfs וכן אוסף של אמן חשוב מהאגן בשם אמיל שומכר Emil Schumacher.

האגף המוקש לשומכר Emil Schumacher

אגף חדש יחסית במוזיאון שהוקדש לחייו ולעבודותיו של Emil Schumacher, אמן יליד האגן שנודע ביצירתו המודרנית והניסיונית. הוא מארח תערוכות מתחלפות בנושא יצירותיו של שומכר אך גם אמנות אחרת בהקשרים מתאימים.

קצת על ואן דה וולדה

בניין המוזיאון תוכנן על ידי האדריכל הבלגי הנרי ואן דה ולדה (Henry van de Velde, ‏1863–1957) שהיה אחד האדריכלים, המעצבים והוגי הדעות החשובים ביותר של תחילת המאה ה־20 – דמות מפתח במעבר בין סגנון האר־נובו לבין התפתחות הבאוהאוס. הוא לא רק אדריכל אלא גם פילוסוף של עיצוב, שהאמין כי לאמנות יש תפקיד חברתי ושהעיצוב היומיומי הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות.

ואן דה ולדה נולד בבלגיה ולמד ציור באקדמיה המלכותית בבריסל. בתחילת דרכו היה צייר פוסט־אימפרסיוניסטי, אך עד מהרה איבד עניין בציור והחל לעסוק בעיצוב פנים, ריהוט ואדריכלות – תחומים שבהם מצא ביטוי מלא יותר לרעיונותיו על שילוב אמנות בחיי היומיום. בתחילת המאה ה־20 התפרסם בזכות עיצוביו האורגניים האופייניים לאר־נובו – קווים מתעגלים, זרימה טבעית, הפחתה של צורה לפונקציה אבל בניגוד לחלק ממעצבי התקופה, הוא לא ראה באר־נובו סגנון דקורטיבי בלבד, אלא גישה שלמה של הרמוניה ויושרה בעשייה העיצובית. הוא התנגד לחיקוי סגנונות עבר, ודרש שהעיצוב יבטא את רוח הזמן ואת החומרים שבהם משתמשים.

הקשר להאגן ולאוסטהאוס

ב־1902 הוזמן על ידי קרל ארנסט אוסטהאוס לעצב את מוזיאון פולקוואנג בהאגן (Folkwang Museum). בניין המוזיאון שם נחשב כאחת מפסגות יצירתו: הוא יצר חללים שבהם כל פרט – מהמעקה ועד הידית – תוכנן כחלק ממערכת הרמונית אחת. המוזיאון נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לאדריכלות מודרנית באירופה, לא רק בזכות הקווים אלא בזכות התפיסה הכוללת של יצירת אמנות שלמה ומאוחדת החל מן הקוים החיצוניים של הבניין ועד לפרטים הקטנים כמו מעקות, נישות למנורות, ריהוט הפנים וכדומה. לאחר הצלחתו בהאגן עבר ואן דה ולדה לגרמניה והקים ב־1907 בוויימאר את Schule für Kunst und Handwerk, בית ספר לאמנות שימושית, שהיווה בסיס רעיוני לבאוהאוס. הוא גם היה מי שהמליץ על ולטר גרופיוס כיורשו – כלומר, הוא בעצם הניח את היסודות למוסד שהפך לסמל המודרניזם באדריכלות ובעיצוב. מיותר לציין שלתלמידי הבאוהאוס שהגיעו בשנות השלושים לתל אביב היתה השפעה עצומה על עיצוב פניה של העיר העברית הראשונה, כמו גם על חיפה וירושלים – השפעה הניכרת עד ימינו.

בהמשך עבד ואן דה וולדה שוב בבלגיה, בהולנד ובצרפת, ועסק גם בעיצוב רהיטים, ספרים, טקסטיל ובניינים פרטיים וציבוריים. לאחר מלחמת העולם השנייה היה מעורב בהוראה ובייעוץ אדריכלי.
הוא נפטר ב־1957 בשווייץ, ונחשב עד היום לאחד ממבשרי המודרניזם האירופי.