במשך כמאה שנים שימש נהר האמשר כתעלה פתוחה ומצחינה למי שופכין ביתיים ותעשייתיים של חלקים גדולים של חבל הרוהר – מטרופולין של מליוני תושבים.
אחרי שנים רבות של כריית פחם הקרקע בשטחים נרחבים של האיזור הפכה למעין גבינה שוויצרית ואיבדה מיציבותה, דבר שמנע בניית מערכת ביוב מאסיבית תת קרקעית העשוייה צינורות בטון – כפי שמתאפשר באיזורים עירוניים רגילים. במקום צינור שופכין, "הוקרב" לצורך העניין נהר האמשר – הוא יושר לתעלה ארוכה, קרקעיתו רוצפה בלוחות בטון גדולים והוא הפך תעלת שופכין מצחינה שכל מי שיכל היה מתרחק ממנה כמה שניתן. התעלה הובילה את מי השופכין למספר מכוני טיהור שמוקמו מחוץ לערים.
חבל הרוהר קרוי על שם נהר הרוהר אשר מהווה גם את גבולו הדרומי. במרכזו זורם ממזרח למערב נהר האמשר ואת גבולו הצפוני מגדיר נהר הליפה. הריין זורם במערבו של חבל הרוהר ושלושת הנהרות נשפכים אליו. הנהרות מילאו תמיד תפקיד חשוב ומשמעותי בעיצוב הנוף התעשייתי והחברתי של חבל הארץ והיוו כעורקי תובלה עמוד תווך מרכזי בפיתוח שלו בשל הצורך הנרחב במים לתעשיות הכבדה.
כמו בעברית, גם בגרמנית משמשת המילה קיוסק לתיאור דוכן משקאות שכונתי. בחבל הרוהר ידועים הדוכנים גם בשם האירוני "אולם שתייה" Trinkhalle למרות שמדובר תמיד בקיוסק קטנטן לממכר משקאות קלים, בירה, חטיפים, ממתקים סיגריות ועיתונים. לרוב תמצאו לצד הקיוסק שולחן קטן או שניים. היכלי השתייה הראשונים הוקמו באמצע המאה ה-19 על ידי ספקי מי שתייה בבקבוקים בערים תעשייתיות, במטרה לשפר את בריאות הציבור (מי הברז לא היו אז טובים לשתייה!). שתייה מרובה של אלכוהול בקרב העובדים במפעלי התעשייה הגדולים נחשבה בעיני החברה הבורגנית לבעיה ונתפסה כסכנה לסדר הציבורי וגם למוסר. נהוג היה לשתות בירה וברנדי במהלך העבודה, וחלק מהמעסיקים אף שילמו חלק מהמשכורת בארגזי אלכוהול. לכן, לא מפתיע שהערים והעיירות הקצו בנדיבות שטחים לשם הקמת היכלי שתייה. הרעיון של מתן אפשרות לשימוש במים "מרפאים" בא לידי ביטוי בעיצוב היכלי השתייה. הם עוצבו בהשראת הפביליונים של האריסטוקרטיה בהשראה צרפתית. בשנת 1859 תכנן אדריכל גרמני בולט בשם מרטין גרופיאוס עיצוב שהיווה דגם להיכלי שתייה בפריז, פרנקפורט, המבורג ובחבל הרוהר. אגב, גם הקיוסק הראשון של תל אביב על שדרות רוטשילד הוקם ב 1909 בהשראת אותו העיצוב של גרופיוס.
מכלי הגז בחבל הרוהר הם מרכיב מרכזי של המורשת התעשייתית של פחם ופלדה.
אלו הם מבנים עצומים שהכילו גז שנוצר כתוצר לוואי במהלך תהליכי עיבוד הפחם וייצור הפלדה. כמעט מכל נקודת תצפית גבוהה ברחבי החבל ניתן להבחין במיכלי הענק שמעצבים את קו הרקיע. המפורסם שבין הגזומטרים: הגזומטר Gasometer באוברהאוזן שהוא גם הגדול מסוגו באירופה, שנבנה ב-1929 והפך בשנים האחרונות לסמלה של העיר. הוא שימש לאחסון גז קוק שהוא תערובת של עיקר מתאן, מימן, ופחמן חד-חמצני, תערובת שהייתה בשימוש במפעלי התעשייה לצורך הפקת אנרגיה להפעלת מכונות וכתחליף לפחם. גובהו כ 120 מטרים ונפחו כ-350,000 מ"ק. תפקידו היה לגבות את המפעלים במיוחד בזמנים של צריכה גדולה בו זמנית. עם הזמן חלה ירידה בשימוש בגז תעשייתי והגזומטר יצא משימוש והוכרז כמבנה של מורשת תעשייתית המיועד לשימור. לאחר ששופץ תוך שמירה קפדנית על אופיו ומראהו המקורי הוא משמש כיום כמוזיאון לתצוגות מיוחדות, בעיקר תערוכות צילומים בנושאים סביבתיים. בבסיסו של המבנה ניתן לבקר במעין שתי קומות "רגילות" שבהם מוצגות תמונות וניתנים הסברים שונים על נושא התערוכה המתחלפת, בעוד שהחלל המרכזי החשוך שגובהו מעל 100 מטרים משמש לתצוגה של המוצג המרכזי ששם בד"כ את הדגש על המימד החוויתי. בתערוכה הנוכחית (2024-25) ממלא את החלל מסך ענק שעליו מוקרנים לרקע מוזיקה מרגיעה סרטי טבע שצולמו ברחבי העולם מתחת לפני הים. המבקרים צופים בתמונות המוקרנות כשהם עומדים או שוכבים על כריות גדולות ממש מתחת למסך.
הגזומטר של אוברהאוזן הוא המוזיאון הגדול באירופה
ב 2023 ביקרו בתערוכה שהוצגה בגזומטר 1.35 מיליון מבקרים. גזומטרים אחרים, כמו אלה שבדויסבורג ובוופרטל הוסבו אף הם ל"מתקני" תרבות, תערוכות ואירועים. הגזומטרים מסמלים היום במידה רבה את השינוי שעבר חבל הרוהר והפיתוח של תרבות הפנאי באיזור. העובדה שהם שוקמו והוסבו לשימושים חדשים מעידה על הגישה החדשנית של האזור לשימור המורשת התעשייתית שלו, תוך יצירת ערך חדש עבור הקהילה המקומית ומבקרים.
נשמח לשלב ביקור מעמיק במוזיאון שבגזומטר ביום טיול בסביבת אוברהאוזן במסגרת טיול מתוכנן אישית לחבל הרוהר.
יישובי הכורים (Bergarbeitersiedlungen) בחבל הרוהר היו חלק מרכזי בתהליך העיור של האזור בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. שכונות אלו הוקמו על ידי חברות הכרייה והתעשייה כדי לספק דיור לעובדים ומשפחותיהם בסמוך למכרות ולמפעלי הפלדה שבהם עבדו. השכונות נבנו לרוב על פני הקרקע של המכרה בתכנון קפדני, עם בתי מגורים קטנים עם חצרות אחוריות שבהן היה לכל דייר אפשרות לגדל בעלי חיים ולהחזיק גינה קטנה לאספקת ירקות ובעיקר: להחזיק בשובך יונים.
חד פעמית היא תרבות הכדורגל בחבל הרוהר: מועדוני האוהדים, האיצטדיונים, הקוריוורסט עם הבירה לפני ואחרי המשחק, והיריבות בין הערים השונות – תרבות שהיא ייחודית במינה. "הלב של הכדורגל הגרמני פועם בחבל הרוהר" – כך ניסח זאת פרנץ בקנבאואר זצ"ל, מי שכונה בפי כל "הקיסר" את מה שתושבי האיזור הרוהר ידעו מזמן.
שער של מגרש כדורגל שהוצא מהקשרו במוזיאון פולקוואנג באסן
עוד בהיותו מרכז תעשייתי במאה הקודמת, היה חבל הרוהר במקביל גם מוקד לתרבות ויצירה. במקביל למפעלי הפלדה והמכרות, צמחו באזור מוסדות תרבות כגון תיאטראות, בתי אופרה ומרכזי יצירה ואמנות, אשר פנו אל קהל שהגיע מקרב הפועלים הרבים, והיוו עבורו מקור לתרבות, בידור ולהעשרה. עם דעיכתן של התעשיות הכבדות, הוסבו חלק ממתקני התעשייה העצומים למוסדות תרבות מודרניים, והפכו את הרוהר לאזור שוקק אמנות עם אולמות כמו הגזומטר באוברהאוזן מוסיאון קופרזמוהלה בדאוזיבורג, המשלבים בין ההיסטוריה העשירה לעולם האמנות העכשווי.
תנורי הקוק הענקיים הם חלק בלתי נפרד מן הנוף ומן המורשת התעשייתית של חבל הרוהר.
אחדים מ- 17 האתרים הוכרזו כאתרי מורשת בגלל תפקידם המרכזי בייצור הפלדה ומספרם הגדול של העובדים שהפעילו אותם במשך עשרות שנים. במתקן התעשייתי הענק (לעתים אורכו מאות מטרים) מחממים אבני פחם (לאחר שנגרס לחצץ גס) בטמפרטורות גבוהות (עד 1.500 מעלות צלזיוס) לכ- 20 שעות ללא נוכחות חמצן. בתהליך הופך הפחם לחומר המכונה קוקס (אין כמובן קשר לסם האסור).
קוקס נקבובי, תוצר של שריפת הפחם ללא נוכחות חמצן תנורי הקוקס
